כאלה הם   חיי

נולדתי כאח תאום בגרמניה – במחנה עקורים,

כך התחילו אז רבים מהסיפורים.

ביום שישי סגרירי, קר ומעונן,

על גדות הנהר מאיין.

לזוג הורים פולנים,

שאהבו לרקוד ריקודים סלונים.

משהו שם נדפק בלידה,

והגחתי לעולם מבלי לומר תודה.

כי ברגעים הארוכים שעצרתי את נשמתי הארורה,

דפקתי לי את הצורה והורי לא קלטו את הצרה….

בהמשך השנה הראשונה, אחותי צרחה כפרה שחוטה,

ואני שקדתי על שמריי, שמנתי לתפארת על שמיכה פשוטה.

אחותי זעה ככספית ואני שכבתי כאבן שאין לה הופכין.

וכל המחלות שבעולם חטפתי – מצהבת זיהומית ועד שחין…

ושיננו לי שנים לאחר מכן בשפה ברורה:

כי ללא טיפול והשגחה צמודה,

ואם עייפה שסחבה עליה את כל הכבודה.

יכולתי רק לחלום להגיע עד הלום.

וכי ברגעים הארוכים שעצרתי את נשמתי הארורה,

דפקתי לי את הצורה והורי סופסוף התחילו לקלוט את הצרה…

בגיל שלוש התחלתי להלך כאדם בגילופין,

הולך, נופל, מועד וקם.

רופאים גזרו בהחלטיות: שיתוק מוחין !

מפגר לא. אבל, מטומטם…

שילחוהו למוסד כי מקומו שם.

והורי קלטו בחוש חד שזהו רק קצה הספין…

ש "הצרה" הזאת תגדל, מי יודע מה טוב מה רע,

הוא יהיה בבית ותמיד ישנה דרך חזרה.

כי ברגעים הארוכים שעצרתי את נשמתי הארורה,

דפקתי לי את הצורה והורי הפנימו את הצרה…

לגן ולבית הספר הכפרי כמו כולם הלכתי,

ופעם בשבוע בעיר הגדולה – טיפולים .

פתרתי תרגילים בחשבון,

ומהון להון נחשבתי לגאון.

ופלטתי ריר ופניני לשון.

אנשים גלגלו עיניים וצקצקו בלשון,

ובאידיש עסיסית שלא כל כך הבנתי…

דקלמו : "אין כמו כוח הרצון".

כי למרות שברגעים הארוכים עצרתי את נשמתי הארורה,

העסק לא נורא ולא דפקתי לי את כל הצורה…

עברו שנים, הורי זכו לראות את ילדיי.

בתי ובני חכמו והולכים בתלם.

אך, לעיתים  הוזה אני או חולם,

ותוהה איכה אשים פעמיי.

האם הצלחתי להגשים את מאוויי חיי ??

בסתר לילותיי, אני מוחה דמעותיי,

ורעייתי שתחייה מלטפת את זיפיי

וממלמלת די…

האם ברגעים הקשים שעצרתי את נשמתי הארורה,

נצרתי אדם רגיש, האם הפנמתי צורת חיים פורה ???

יום "קהילה נגישה"

רמת-גן, כ"ב סיוון,   תשס"ה

18   ביוני,       2006