הכנסת השמונה
עשרה נוסח
לא מתוקן

מושב רביעי

פרוטוקול
מס' 549

מישיבת
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

יום
שני, ג' בחשוון התשע"ב (31 באוקטובר 2011), שעה 15:05

סדר היום:

הסכם בדבר גמלת ניידות
(תיקון מס' 24), התשע"א-2011

נכחו:

חברי
הוועדה:

אילן גילאון –
מ"מ היו"ר

מוזמנים:

אפרים חוג'ה, סגן
מנהל אגף השיקום, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

דב בארי, אגף
התקציבים, משרד האוצר

גיא הרמתי, אגף
התקציבים, משרד האוצר

שרה זילברשטיין,
ראש תחום פניות הציבור, המשרד לאזרחים ותיקים

שרה מילר, מנהלת
תחום ניידות המוסד לביטוח לאומי

עו"ד שרי
בכר, המוסד לביטוח לאומי

שלמה מומו נקוה,
יו"ר ארגון נכי ישראל

משה בסעאד, מנכ"ל ארגון נכי ישראל

משה בר, יו"ר
נכים למען נכים

דוד קשני, עמותת
קול בשכונות

אברהם יוסף סלומה,
אנשים, ארגון נכי שיתוק מוחין

שלום קוטשר,
מנכ"ל ודובר של אנשים, ארגון נכי שיתוק מוחין

רן מלמד,
סמנכ"ל עמותת ידיד

ייעוץ
משפטי:

אייל בן ארי

מנהלת
הוועדה:

וילמה מאור

רשמה וערכה:

אהובה שרון – חבר
המתרגמים בע"מ

הסכם בדבר גמלת ניידות (תיקון
מס' 24), התשע"א-2011

היו"ר
אילן גילאון:

צהרים טובים לכולם. הדיון למעשה מהווה
היוועצות שאם היא לא תעלה יפה, היא תהפוך להצעת חוק. הנה, אני מאיים עליכם. על
בסיסה, אין בה הרבה מאוד הגיון. הנושא המרכזי, כדי להזכיר לכולם, הוא המרחק של מי
שרשאי לנהוג ברכבו של נכה אם מגוריו של הנכה, במידה שהוא לא מסיע את עצמו, להעלות
אותו מ-500 מטרים – שאני ממש לא מבין מה זה – לקילומטר, ואני גם לא מבין את ההפרש
בין שני הדברים האלה.

אני מבקש מהביטוח הלאומי שמציע הצעה
מאוד רחבת לב הזאת שיסביר לנו למה ומדוע ולאחר מכן אנחנו גם נאמר מה אנחנו חושבים.
נראה לי שזה הולך להיות דיון בעלמא לגמרי. בגדול, אין הבדל בין 500 מטרים
לקילומטר, לקילומטר וחצי, ואני גם לא מבין את העניין הזה. אם יש אדם שזכאי שינהגו
עבורו, הבה נשמע את ההיגיון שלכם ובלבד שלא תגידו לי שזה עולה לכם פחות כסף כך, כי
זה לא הגיון. אני רוצה לדעת עקרונית למה אדם שהאבא שלו מסיע אותו או הוא מסיע את
אביו, מה ההיגיון בכך שמי שצריך להסיע אותו גר שלושה קילומטרים ממני, בעיקר
בעיקרון האורבני החדש, בהשתנות הערים, במרחק שיש בין האנשים, ואני רוצה לדעת למה
נקבע הדבר הזה. זה לא מובן לי.

שרי
בכר:

עורכת דין שרי בכר, המוסד לביטוח
לאומי. אני אתחיל ואומר שנכון להיום המרחק בין מורשה הנהיגה למוגבל בניידות לפי
ההסכם עומד על 500 מטרים. בשנת 2008 עלו כמה הצעות פרטיות.

היו"ר
אילן גילאון:

את אומרת כאן שלא מספיק שאני צריך
להסיע אותו, אני גם צריך שהוא יגור לידי.

שרי
בכר:

יש סיבות למה הוא צריך לגור לידך. אני
מזכירה שבעבר הסכם הניידות קבע שהמוגבל בניידות ומורשה הנהיגה צריכים לגור באותו
בניין. אחרי כן זה הוגדל למאה מטרים, אחרי כן זה למאתיים מטרים וכיום זה עומד על
500 מטרים. אחת הנפקויות לסיבה מדוע אנחנו דורשים את המרחק הזה, מאחר שהסכם
הניידות דורש שהמורשה בנהיגה יתחייב להסיע את המוגבל בניידות לצרכיו היום יומיים.
קל וחומר שככל שהמרחק בין מורשה הנהיגה למוגבל בניידות הולך וגדל, קיים חשש וסיכון
שהרכב לא ישמש לצרכים של המוגבל בניידות.

היו"ר
אילן גילאון:

אתם לא יכולים לצאת מנקודת הנחה שכל
אדם שלא הוכחה חפותו, הוא בגדר נאשם.

שרי
בכר

לא. אדוני, אני לא אומרת את זה. אני
רק אומרת שיש לזכור שהרכב נועד לצרכים של המוגבל בניידות.

היו"ר
אילן גילאון:

זה ברור לגמרי. אנשים צריכים להתחייב
לכך. את מניחה שאם הוא יגור רחוק, הוא ירמה?

שרי
בכר:

לא. לא ירמה. אני רק צריכה לומר שאם
יש מצב בו המוגבל בניידות גר רחוק, ועכשיו אני לוקחת את הדוגמה המאוד קיצונית, כמו
למשל בעיר אחרת, האפשרות של מורשה הנהיגה לעזור לו ולשמש אותו לצרכים היום יומיים,
בין אם זאת יציאה למכולת, בין אם זאת יציאה לדואר, בין אם זאת יציאה לטיפולים
רפואיים, הולכת וקטנה כי המורשה בנהיגה לא גר לידו.

רן
מלמד:

אז למה לא הצעת את גבולות אותה עיר בה
הוא גר? למה הלכת ל-500 מטרים?

היו"ר
אילן גילאון:

רן, לא נתתי לך רשות דיבור. אנחנו
נשאל את כל השאלות האלה. כלומר, ההיגיון. אנחנו הרי לא מדברים על מישהו שגר בנהריה
ושיצטרך להסיע מישהו שגר באשדוד אבל מישהו שגר באשדוד בקצה הצפוני של העיר, יש
ייתכנות שהאבא שלו או הבן שלו גר בשכונה אחרת, במידה שהוא עצמאי ועצמוני מספיק
לגור בכתובת אחרת.

שרי
בכר:

לדוגמה, ואני לוקחת כאן דוגמה תיאורטית,
ירושלים. יכולים לגור שני בני אדם בירושלים והמרחק ביניהם הוא חמישה קילומטרים
לדוגמה ומרחק הנסיעה – כי המרחק הוא אווירי – יהיה למעלה משעה בשעות מסוימות. דבר
זה בעצם מונע את האפשרות לעזור למוגבל בניידות לכל הצרכים היומיים. כאשר מדובר על
כל הצרכים היומיים, הכוונה שהרכב משרת אותו כל הזמן. זאת המטרה של זה. זאת תמיד
הייתה המטרה של הסכם הניידות והאפשרות.

היו"ר
אילן גילאון:

מה מהספרות שלכם אתם יכולים לספר לי
על מה שאתם אומרים כאן? מבחינת מקרים. איפה נתקלתם בזה? כמה מקרים כאלה היו? כמה
תלונות היו לכם על אנשים שגרו רחוק ואמרו שהאנשים שהם מורשים להסיע אותם לא הסיעו
אותם? זה היה מאוד מעניין לדעת. אתם מניחים כאן הנחה. את עורכת דין ואת אמורה
לדעת.

שרי
בכר:

ההנחה הזאת הועלתה גם בפסיקה של בית
הדין לעניין הזה וזה נאמר בפה מלא על ידי בתי הדין, שזאת המטרה של מורשה הנהיגה
כמתחייב מן ההסכם ועל פי הוראות הכתוב בהסכם. זה המתחייב. ברי לכל שככל שהמרחק
עולה, גם הזמן עולה וגם האפשרות שהמורשה בנהיגה ישמש לצרכים היום יומיים הולכת
וקטנה ולא צריך לזה דוגמאות ספציפיות.

היו"ר
אילן גילאון:

את מבינה גברתי שאת שמדברת בדיוק כמו
על העומק האסטרטגי. פעם עומק אסטרטגי, הייתה לו משמעות אחת והיום לעומק אסטרטגי יש
משמעות אחרת. לפני אלפיים שנים כשדיברו על חמש דקות מכפר סבא, הייתה לזה משמעות
כבדת משקל כי אנשים נשאו עליהם רומחים, חרבות וכולי, אבל היום זה כבר משהו אחר
בכלים בליסטיים. לכן, כשאת מדברת על נושא של מרחק, הוא צריך להיות לפחות בצמידות
הגיונית למציאות של החיים שלנו היום. לכן, אם הייתם רוצים להציע הצעה
הוגנת, שאני מאוד מקבל אותה, הייתם אומרים שנניח בטווח אותו ישוב או אותה עיר, או
כאשר לא מדובר בעיר אלא במועצה אזורית, בטווח של חמישה קילומטרים, רדיוס כזה,
הייתי מבין את ההיגיון שיש בדברים כדי לא להתעמר באנשים, כי אחרת אני לא אבין
אותו.

שרי
בכר:

אדוני, לכן אנחנו כאן היום. אמנם לא
לפי ההצעה שאדוני מבקש, אבל אנחנו כאן היום כי אכן המצב בשטח השתנה ואנחנו כן
חושבים שראוי להגדיל את המרחק. אבל אני מקדימה ואומרת שכל הגדלה כזאת של המרחק,
לביטוח לאומי שהוא צד להסכם ולאוצר שהוא צד שני להסכם אין נתונים, לא על בסיס
האוכלוסייה שתיכנס ולא על בסיס העלות של כל המרחקים האלה.

היו"ר
אילן גילאון:

גברתי יכולה לומר לי כמה מקרים נופלים
בין ה-500 מטרים לקילומטר במקרה הזה?

שרי
בכר:

אם הייתי יכולה להגיד את זה, לא הייתה
נדרשת הוראת שעה כפי שאנחנו מבקשים. בין היתר הסיבה לכך שאנחנו קובעים מרחק מסוים
ורוצים לקבוע את זה בהוראת שעה, זה על מנת לאפשר, הן לביטוח לאומי והן לאוצר כצד
שני להסכם, לאסוף נתונים לגבי המרחקים האלה. אנחנו לא אמרנו שאנחנו לא רוצים
להגדיל. אנחנו לא באים כרגע ומנסים להרע את המצב אלא אנחנו מנסים להיטיב את המצב
הקיים.

היו"ר
אילן גילאון:

אז למה בהוראת השעה לא תקבעו למשל
חמישה קילומטרים או כמו שביקשנו קודם? בהוראת השעה, לתקופת הבדיקה, אם אתם רוצים הוראת
שעה.

דב
בארי:

דב בארי, משרד האוצר. הדיון הזה
שאנחנו מנהלים כאן היום התנהל בחדר הוועדה הזאת לפני שנתיים.

היו"ר
אילן גילאון:

אתם מכירים בכך שלמעשה הביטוח הלאומי,
הרפרנט שלו הוא משרד האוצר. זה בסדר, גם אני מבין כך את המציאות.

דב
בארי:

אני חושב שזה לא נכון. שנית, במקרה
הזה ספציפית זה הסכם ניידות.

היו"ר
אילן גילאון:

בין הביטוח הלאומי לבין משרד האוצר.

דב
בארי:

משרד האוצר משפה במאה אחוזים, אבל אין
בזה מאומה כדי לפגוע במוסד לביטוח לאומי בעניין הזה.

היו"ר
אילן גילאון:

אם אתה תיתן לי תשובה מספקת, אני אקבל
אותה, גם אם זה ממשרד האוצר.

דב
בארי:

כמו שאמרתי, הדיון הזה התקיים בחדר
הוועדה בעבר. בגלל הקושי למצוא ולהבין מה גודל האוכלוסייה, נקבעה הסכמה להגיע לכאן
לאיזשהו מתווה של הוראת שעה כדי שיהיה אפשר לבחון את ההשלכות של התיקון הזה. אני
רוצה לציין שאם אנחנו מדברים על מרחקים, המרחק בסופו של דבר, יש פה קצבה חשובה
שניתנת לאותם בעלי מוגבלות. בעצם המדינה או משלם המסים מתוקף ההסכם הזה מעניק סיוע
לאותו בעל מוגבלות על ידי רכישת רכב. זאת קצבה מאוד מאוד יקרה שהתכלית שלה היא
חשובה. לבוא לכאן ולומר להרחיב את זה לעשרה קילומטרים, הרי בסופו של דב תתפספס כאן
המהות של הקצבה והמהות של השימוש של הרכב.

היו"ר
אילן גילאון:

תסביר לי מה ההיגיון בין 500
מטרים לקילומטר.

דב
בארי:

אני אסביר.

היו"ר
אילן גילאון:

תן לי דוגמה של מקרה שהיה ב-500 מטרים
ועכשיו הוא עבר ל-730 מטרים. אני רוצה להבין. אלא אם כן אתם יודעים את המשל של
השועל והחסידה. זה בדיוק זה. כלומר, תן לאדם לאכול בכלי שהוא לא יכול לאכול ממנו.
זה דומה למה שהיה כאן בבוקר בנושא של הרטרואקטיביות של הביטוח הלאומי בתשלומים.
בדיוק אותו הדבר. את השתתפת באותו דיון. אתם רוצים להראות שאתם עושים משהו או שאתם
באמת מתכוונים לעשות משהו? אני רוצה בכל זאת לשמוע מה הרציונאל שעומד בהטבה הזאת,
בין חצי קילומטר לקילומטר. איפה ההטבה?

דב
בארי:

אני אסביר. ברור הוא שהבדל בין
קילומטר ל-1001 מטר, אין הבדל, אבל לא זאת המהות. המהות כאן היא בהרחבה ובעצם במתן
אפשרות יותר נרחבת לבעל המוגבלות להחזיק מורשה נהיגה שיחזיק רכב בשבילו, מתוך
התחשבות בשני נושאים חשובים: האחד, לאפשר למדינה או לחזק את הידיעה שלנו שהרכב
יעמוד לרשותו של בעל המוגבלות באופן מידיי ותמידי כל הזמן, ושהאחזקה של הרכב תהיה
אך ורק או בראש ובראשונה באופן מוחלט למען בעל המוגבלות. הדבר השני, מתוך הבנה של
צרכים.

היו"ר
אילן גילאון:

במלים אחרות אדוני אומר לי שאם המוגבל
חי נניח בשכונת רמת אביב והוא זקוק להסעה, לא יכול להיות שמי שמסיע אותו יגור נניח
בשכונת שפירא. בשום פנים ואופן זה לא יכול להיות כי אחרת הוא לא יוכל להסיע אותו.
זאת אומרת, אתה מחייב את המסיע בעצם לגור עם בעל המוגבלות.

רן
מלמד:

לא, אני לא אמרתי את זה.

היו"ר
אילן גילאון:

זאת ההגדרה. אני לא מבין את ההיגיון.

דב
בארי:

אני אסביר שוב. בעל מוגבלות שיש לו חבר או מישהו שהוא רוצה
שהוא יסיע אותו, יכול כמובן מבחינתי לחיות היכן שהוא רוצה אבל זה לא העניין כאן.
אנחנו מעמידים כאן הטבה שהמדינה מעניקה – לא הטבה אלא הטבה שהמדינה מעניקה לאותו
על מוגבלות – וההטבה הזאת עולה הרבה מאוד כסף וזאת הטבה נרחבת שמדברת על רכב, על
אביזרים נלווים לאותו הרכב וגם קצבת ניידות חודשית. אני חושב שעל המדינה מוטלת
החובה לוודא שאותו הרכב כמובן מגיע לשימושו ולצורכו של בעל המוגבלות ולא של מי
שנוהג בשמו.

שלמה
מומו נקוה:

אנחנו לא אומרים עשרים קילומטרים.

היו"ר אילן גילאון:

אתה תקבל את רשות הדיבור. אני מתקשה אבל יכול להיות שאני
קצת נגוע. אני עוד לא מבין את הטענה. טענה שמראש יוצאת מנקודת מבטך שהמורשה לנהוג
הוא זה שינצל לרעה את הזכות שמוענקת לאדם המוגבל.

דב
בארי:

לא. לא אמרתי.

היו"ר
אילן גילאון:

את זה אי אפשר לטעון אפריורי.

דב
בארי:

לא, זה לא ניצול לרעה. זאת הוודאות
שהרכב עומד לרשותו של הנכה במשך 24 שעות ביממה.

היו"ר
אילן גילאון:

רן מלמד.

רן
מלמד:

אני רוצה להתחיל את הדברים שלי ולדבר
על יואל ליאון, הבן של אודי ליאון שלפני שלוש שנים אבא שלו פנה אלי ואמר לי שהילד
שלו בכיסא גלגלים עם מטפלת צמודה כי זה המצב שלו והוא לא רוצה לגור לידו. הוא אמר
לי שהוא גר בקטמון בדירה קטנה והבן שלו החליט שהוא רוצה לגור עם חברתו לחיים
בנחלאות, שם מצאו דירה שהותאמה לצרכים שלהם והם רוצים לגור ביחד. אפילו המטפלת
שמטפלת צריכה לעשות דברים שבת הזוג לא רוצה לעשות. אגב, ליואל ליאון לפני שבועיים
נולד הבן הראשון. אבא שלו עד היום לא יכול להסיע אותו ברכב שנקנה בסיוע המדינה.
הוא היה צריך לקנות אוטו ואן עלוב, בקושי למתקן אותו וזה פשוט בגלל שהמרחק עלה על
500 מטרים. אגב, המרחק במקרה הזה בקו אווירי, אם אתה רוצה לדעת, הוא 1,280 מטרים.
מתי הנושא עלה? לאחר שהפנייה של אבא של יואל לפני שלוש שנים, בעזרת חבר הכנסת דאז
יוסי ביילין, הגשנו הצעת חוק. לא תיקון של ההסכם אלא הצעת חוק.

היו"ר
אילן גילאון:

באמת במקור היא לא דיברה על מרחק
בכלל.

רן
מלמד:

ההצעה הזאת עברה בקריאה טרומית ואז
התחלנו דיונים עם משרד האוצר ועם הביטוח הלאומי. הסכמנו, ממש לפני הקריאה הראשונה
– הכנסת פשוט התפזרה והחוק נפל – על מרחק של 2.5 קילומטרים. למה? כי עשינו בדיקה
של קו אווירי, עשינו רדיוסים במקומות שונים בארץ והגענו באמת למסקנה שזהו איזשהו
קו הגיוני. היה איזשהו הגיון מאחורי האמירה הזאת.

אני לא נכנס כרגע לשאלה האם הביטוח
הלאומי אוטומטית עושה את כולם רמאים או לא. אני חושב שאחריות הביטוח הלאומי היא
לאכוף את החוק ולאכוף את ההסכם. אם הבן אדם מתחייב שהוא צריך לתת את כל הצרכים
לילד שלו, התפקיד של הביטוח הלאומי הוא לא להצר אותו אלא לאכוף את החוק.

היו"ר
אילן גילאון:

למה לקחת אבני ריחיים כשאין צורך לקחת
אותם? למה להיכנס לפרטי פרטים אלא אם כן יש כוונה מודעת מראש כדי לייצר הסחה כזאת
שאנשים לא יוכלו לחיות אתה. אתם אמורים לתפוס את העבריינים וסוף גנב לתלייה. זה מה
שאתם אמורים לעשות ולא להניח מראש שמי שגר רחוק, הוא מראש לא יוכל לעשות את הדבר
הזה. אפשר להיכנס למאה סיטואציות שלא לקחתם אותן בחשבון.

שלמה
מומו נקוה:

אדוני היושב ראש, אני מסכים עם כל מה
שאמרת ומה שאמר ידידי מלמד שניסח את זה נכון ביותר.

אני חושב שפעם ראשונה ביטוח לאומי גם יכול
לבוא לדיון ולא צריך עכשיו להצדיק את הזמן שלקח כהפסקה מהעבודה כדי לבוא לכאן
ולטעון טענות שאין להן שחר. אני חושב שהחוק הזה חוקק ב-1977 והיום אנחנו מדברים על
שנת 2011. הזמנים השתנו, כמו שאמר היושב ראש. אנחנו לא רוצים להביא לכם לכאן את
המסמכים של המשפחות שנקרעות בגלל המצב הזה, אם זה 500 מטרים או קילומטר או שלושה
קילומטרים. אפשר להגיע לפשרה במספר הקילומטרים. לא צריך לנהל מאבקים. בואו פעם אחת
נעזור לכם לעזור לנו. כמו שאמר היושב ראש, מי שעובר על החוק, טפלו בו אבל אל תעשו
את זה גורף כי לא כולם כאלה. המקרה הזה, אני חושב שחבל שזה עולה כאן לדיון, חבל
שאנשים יקשיבו לדברים כאלה כואבים. גם אתם בני אדם כמונו, אז בואו, לא כל דבר צריך
להסביר ולהפעיל את הדמעות ואת המחלקות הפנימיות בגוף. יש כאן צדק ואנחנו דורשים
מאדוני היושב ראש. כבר נמאס לנו מהדברים
האלה. תודה רבה.

שרה
מילר:

אני מנהלת תחום ניידות במוסד לביטוח
לאומי. המטרה שלנו היא באמת לתת לאנשים ככל האפשר וככל שיותר. אני רוצה לומר את
הרציונאל מלכתחילה בתחימה. אם אתם תסתכלו, גם בתחימה של מי הוא מורשה נהיגה,
ההיגיון היה שאנחנו רוצים שאנשים שיש להם נגיעה לנכה ואיכפת להם ממנו, והם בוודאי
ישתדלו לגור בטווח הכי קרוב כדי להיות זמינים בכל שעה ובכל רגע.

אני מודה שיש מקרים יוצאי דופן כדוגמת
הדוגמה שרן הביא כאן. במקרה של רן, אם הוא גר עם החברה שלו, אצלנו נותנים הטבה.

רן
מלמד:

סליחה, החברה לא רוצה לנהוג.

שרה
מילר:

החברה יכולה לנהוג עבורו.

רן
מלמד:

היא לא רוצה להיות הנהגת שלו. היא גם
לא מוכנה להעלות אותו למיטה כי לשם כך יש לו מטפלת.

שרה
מילר:

אני רוצה לומר שבעצם יש פתרון ואם
החברה עם רישיון נהיגה, הם יכלו לקבל הטבות. כל מי שנוהג ברכב אחר כך, אם האבא
רוצה לבוא ולנהוג ברכב אחר כך כשהנכה נמצא ברכב, תמיד יש לו את הזכות לנהוג ברכב.
זאת אומרת, אנחנו לא מונעים ממנו לבוא ולהסיע את הבן ברכב שיאושר כאשר יש מורשה
נהיגה שגר בטווח.

בנוסף לכך, אם יש מטפל שיש לו רישיון,
אנחנו גם נותנים את ההטבה.

בהסכם לראשונה בעצם חייבו רק מי שגר
באותו בית ורק לו נתנו, אם יש לו רישיון נהיגה. אחר כך הרחיבו למאה מטרים, מתוך כך
שאנחנו יודעים שהצרכים הולכים ומתרחבים ובאמת אי אפשר להשיג ברדיוס של מאה המטרים
כדי לגור לידו. מוכרחים לתחום את הגבול הזה.

רן
מלמד:

אולי תשאלו פעם את הנכים מה הם רוצים?
אולי תפסיקו לקבוע בשביל הנכים מה טוב להם?

שרה
מילר:

לנכים טוב שניתן כל מה שאפשר.

אבי
סלומה:

באנו לדיון אחר בנושא של גמלאות.

היו"ר
אילן גילאון:

מה לעשות, הפתענו אתכם. אנחנו תמיד
מפתיעים. אתה רוצה להתייחס לדיון שהיה אמור להיות או לדיון שאנחנו מקיימים עכשיו?

אבי
סלומה:

בסדר. על פניו נראה לי שזה לא הוגן.
נניח שנכה קיבל רכב ללא מסים והוא מחזיק נהג. לנהג יש משפחה, הנהג הזה שכיר של
הנכה, האם אתם רוצים שהוא יגור עם הנכה? איך זה יתכן? הנכה מחזיק נהג שכיר ומעסיק
אותו. מה אלה השטויות האלה?

שרה
זילברשטיין:

אני מהמשרד לאזרחים ותיקים. רציתי
להתייחס לקבוצה נוספת, לזקנים כמובן, לאזרחים הוותיקים שלרוב מוסעים באמצעות
הילדים. למעשה יש לנו פניות רבות בנושא הזה.

היו"ר
אילן גילאון:

זה לא הנושא.

שרה
זילברשטיין:

אני מדברת על ניידות.

היו"ר
אילן גילאון:

את מדברת על ניידות אחרי גיל 65.
נכון?

שרה
זילברשטיין:

נכון.

היו"ר
אילן גילאון:

זה לא נושא הדיון.

אבי
סלומה:

מה עם נושא הדיון, סעיף 7(א)?

היו"ר
אילן גילאון:

האנשים האלה מקבלים קצבת ניידות?
האנשים שאת מדברת עליהם?

שרה
זילברשטיין:

כן. הם מקבלים קצבת ניידות במידה שהם
היו נכים קודם והם הוכרו כנכים. יש לנו פנייה של אלמנה שהבן שלה קיבל את הזכות
לקצבת ניידות אבל הוא גר עכשיו קילומטר ו-200 מטרים וכתוצאה מזה כמובן נשללה ממנו
הזכאות.

היו"ר
אילן גילאון:

חברים, אני מבקש לומר דברים שלא
נאמרו.

שלום
קוטשר:

שמי שלום קוטשר ואני מנכ"ל
אנשים, ארגון נכי שיתוק מוחין. לגבי דבריה של גברת שרה מילר, שכביכול הם יודעים מה
טוב לנכים. אני מצטער לומר – אתה גם שאלת את עורכת הדין אם יש סטטיסטיקה לגבי
הדרישות של הנכים – אבל אני בטוח שאין סטטיסטיקה. כאשר נכה בא לפקידה שיושבת מולו
בביטוח לאומי, היא אומרת לו שלא מגיע לו ומנפנפת אותו. מי רושם אותו בכלל? מי רושם
אותו בתור סטטיסטיקה? מנפנפים אותו וזהו. לא מגיע לך.

נציגת ביטוח לאומי אמרה שהם כביכול
יודעים מה טוב לנכים. אני חושב שביטוח לאומי יודע מה טוב לאוצר וזה לא בדיוק מה
שטוב לנכים. יש היום הרבה נכים בודדים, נכי שיתוק מוחין, שלא הקימו משפחה וגרים
לבד, בבדידות. אין להם קרוב משפחה שינהג את הרכב שלהם והם נופלים ממש בין הכיסאות.
הם לא מממשים את הניידות כי אין להם קרוב משפחה שינהג עבורם. ביטוח לאומי כמובן
יודע מה טוב לנכים.

היו"ר
אילן גילאון:

אני רוצה להעיר הערה. אנחנו לא יכולים
לדבר על דברים שהם סובייקטיביים כאן, על מה אנחנו חושבים וכולי. אני מאמין במה
שנקרא פלורליזם מוחלט ואני רוצה לומר את זה לביטוח הלאומי ואני רוצה שתקשיבו לי
היטב היטב. כדאי ורצוי לקבוע איזה שהן אמות מידה אחידות לגבי כל דבר. אנחנו לפעמים
מתווכחים על נושא של עונש מוות ואנחנו אומרים לעצמנו שעדיף שמישהו שהוא זכאי יישאר
בחיים ולא נמית אותו מאשר יהיו ארבעה אנשים אחרים חופשיים והמתנו אותם. זאת בעצם
המציאות שבה אנחנו חיים במקרה הזה. אתם יכולים לקבוע אמות מידה פלורליסטיות. כלומר,
ללכת לקראת האנשים. למה לצמצם את זה? הרי אם תמצאו בן אדם אחד שעשה שימוש לא כחוק
ברכב, הוא צריך להגיע לדין וצריך למצות אתו את הדין. אתם רוצים להיות גם
פטרנליסטיים מצד אחד וגם לא אחראים מן הצד השני? זה בלתי אפשרי. זה לא יכול ללכת
כך. אם קבעתם עיקרון, העיקרון הזה חייב להיות עיקרון אוניברסאלי. לא לצאת מתוך
נקודת הנחה של מה יקרה אם. לכן ההצעה שלכם היא מאוד פרובלמאטית. אתם רוצים לנסות
את זה לתקופה מסוימת, לראות מי נופל בטווח הזה, לכו על דבר שהוא הגיוני, על טווח
של עיר שאני מבין שזה דבר הגיוני. זאת אומרת, אם תבואו ותגידו שבאמת יש לכם נטייה
לחשוב שאחד שהאבא שלו גר בנהריה וצריך להסיע את האבא שלו שגר ברחובות, אני יכול
להבין. מבחינת הסתברות זה לא כל כך קורה. מן הצד השני, למה לא להיכנס לתוך נישות
ולהתחיל למדוד אנשים במאתיים מטרים? זה פשוט לא נכון גם לגבי ביטוח לאומי. אני
רואה שאת הדברים האלה עושים בכל מיני מקרים שרק מסבכים אתכם מול האנשים ואת האנשים
מולכם.

אני רוצה לקחת דוגמה מעולם אחר. הנושא
של רכב חדש מודל 1985, מוכר לכם? זה קריטריון בקצבאות מסוימות. אני נותן דוגמה
מעולם אחר כדי שתבינו איפה זה מסתבך. בחורה שזכאית לאבטחת הכנסה ויש לה רכב
כנ"ל. יש לי מודל 84 שהוא מרצדס עם גלגלי מגנזיום בהזרקת דלק, אוטו אספנות.
תבינו לאיזה נישות אתם נופלים ולכן צריך לקבוע עיקרון אוניברסאלי. אם הייתם הולכים
על עיקרון שגברת גליה אלבין – ותסלחו לי, אני תמיד לוקח אותה בתור דוגמה – מקבלת
את קצבת החד הוריות מחד ומן הצד השני היא משלמת מס הכנסה על כל מה שהיא מקבלת,
היינו גם מגיעים לאיזשהו חשבון שהוא חשבון הוגן. במקרה הזה אתם קובעים שרירותית
500 מטרים או אלף מטרים. למה? מה ההיגיון בזה?

שרי בכר:

אני רק רוצה להדגיש שהדיון הזה, כשהוא היה, הוא היה עוד
ב-2008 וכל מה שהתנהל כאן, התנהל ב-2008. אז אנחנו הסברנו למה אי אפשר לקבוע את
המרחקים כעיר ואני אחזור על זה בקצרה כדי לא לפתוח את זה.

היו"ר
אילן גילאון:

תחזרי בקצרה.

שרי
בכר:

יש שוני בגדלים של העיר. אם אנחנו
נקבע עיר כמרחק, כמתחם שבו אנחנו ניתן למוגבלים בניידות, יש עיר כמו ירוחם ויש עיר
כמו תל אביב.

רן
מלמד:

מה זה משנה? אני רוצה להבין את ההבדל.

שרי
בכר:

הדבר הנוסף. אם אנחנו קובעים את זה
כעיר, בן אדם שגר לדוגמה בנס ציונה לא יוכל לשמש מורשה נהיגה לבן אדם שגר ברחובות
כי קבענו את זה כעיר.

היו"ר
אילן גילאון:

לא אמרתי לכם כעיר. אמרתי יראו נניח
כעשרה קילומטרים.

שרי
בכר:

או זה.

היו"ר
אילן גילאון:

כן, או זה. אנחנו רוצים לעשות טוב
לאנשים ולא לעשות להם רע.

שרי
בכר:

אני לא מתכוונת לעשות רע לאנשים.

רן
מלמד:

את לא מתכוונת אבל את עושה.

שרי
בכר:

לא נכנסתי לדברים שלך.

שלמה
מומו נקוה:

את עושה לנו רע. זה מה שהוא התכוון
להגיד לך.

היו"ר
אילן גילאון:

פעם גברת דומיניסיני שאלה אותי, היא
לא הבינה איך כל כך הרבה אנשים שונאים את הביטוח הלאומי. זה היה אגב העניין הזה
שהביטוח הלאומי רוצה כלים איך לתפוס את האנשים שמרמים אותו. כל זמן שביטוח לאומי
לא יבין שהוא הביטוח של הציבור וכדי להגיע אליו אנחנו צריכים את לבנת פורן, תמיד
המצב הזה יישאר אותו מצב. זאת אומרת, אתם לא מבינים שהתפקיד שלכם הוא שאתם תרדפו
אחרי האנשים ותפתחו בפניהם את האפשרויות אלא אתם חושבים שזה להפך. זה לא להפך ולכן אתם לא ביטוח
לאומי אלא אתם משרד האוצר. תעמדו על זהותכם הפוליטית האמינית אחרי 62 שנים. מה
אתם? ביטוח או מס?

שרי
בכר:

אדוני, אנחנו לא באים לכאן לרדוף אף
אחד. המטרה כפי שהסברתי אותה בהתחלה, ואולי דברי יצאו קצת מהקשרים או דברי האנשים
כאן. אנחנו לא עושים את המרחק הזה כדי לתפוס אנשים שלא השתמשו ברכב נכונה. אנחנו
עושים את זה כדי לשמור על הזכויות.

שלום
קוטשר:

כדי להקשות עליהם.

רן
מלמד:

תשאלי את הנכה איפה הוא רוצה שהנהג
שלו יגור.

שרי
בכר:

אני לא יכולה לדבר כך.

היו"ר
אילן גילאון:

רק את תדברי. נאמר לך כאן, ואני חושב
ששמעת את זה מכל הכיוונים, שמה שאתם מעלים, אין בו הגיון בעיקרון שאתם מנסים. מה
אתם מנסים? ההיגיון שאני מבין אותו הוא שאתם רוצים לייצר איזושהי מציאות שבסופו של
דבר המסיע, יש סיכוי שהוא יסיע ולכן בהגדרת ה-500 מטרים או הקילומטר, אין בזה
היגיון של היום אלא יש בזה אולי הגיון של פעם, כאשר אנשים חיו בצורה של חמולות או
פטריארכאליות או בתוך שבט או משהו אחר. אז גם לא הייתה ניידות ולא היו מכוניות, כך
שזה לא משנה.

שרי
בכר:

לכן אנחנו באים כרגע. אנחנו מודעים
למציאות ואנחנו באים כרגע להגדיל ולהיטיב, אבל הוועדה צריכה להבין.

היו"ר
אילן גילאון:

תגדילו לא ב-500 מטרים. לכו על שניים
וחצי קילומטרים או על חמישה קילומטרים.

שרי
בכר:הוועדה צריכה גם להבין שהמרחקים האלה,
אין לא למוסד ולא לאוצר את הנתונים להבין מה כמות האוכלוסייה שתיכנס. אני לא
דיברתי על כסף.

רן
מלמד:

לא, את לא דיברת. את עשית את זה.

שרי
בכר:

אני לא משרד האוצר ואני לא מדברת על
כסף.

היו"ר
אילן גילאון:

גברתי, אני מציע. בואי נעשה את זה
ברוח טובה. תחזרי למוסד לביטוח לאומי ותגידי שהוועדה חושבת שאפשר לעשות את הוראת
השעה הזאת לא בתוך קילומטר אלא בתוך שלושה קילומטרים. בסדר? חמישה קילומטרים. אין
שום נפקא מינא שמבחינה כספית זה יעלה יותר. אנחנו סתם מתווכחים כאן כי יכול להיות
שזה בכלל לא כך, אבל את הפיילוט הזה שאתם רוצים לייצר אותו לתקופה יותר ארוכה, לכל
הפחות תייצרו אותו בתוך איזשהו קילומטרג' הגיוני, איזשהו מרחק הגיוני.

שרי
בכר:

אדוני, הוועדה הזאת אישרה כבר בעבר את
הסכמת האוצר והסכמת ביטוח לאומי, עוד ב-2008, להוראת שעה באלף מטרים.

היו"ר
אילן גילאון:

ומה הגברת אומרת לי?

שרי
בכר:

אני אומרת שכרגע המוסד לביטוח לאומי
והאוצר מניחים על השולחן הצעה מסוימת. אפשר כן לבחון את הנתונים שלה. אפשר לתת לה
לעבור ולבחון את הנתונים שלה וככל שתסברו שזה לא מספיק, פתוחה בפני הוועדה הדרך
להציע עוד.

רן
מלמד

עד היום יש לך אלף מטרים ואני שואל מה
עשיתם בנתונים.

היו"ר
אילן גילאון:

אתם הבאתם לכאן איזושהי הצעה שלכאורה
נראית כאילו להיטיב עם העם, אבל אני כבר עייף מהדברים האלה. אין כאן שום הטבה ואין
לזה כל משמעות. לכן תחסכו לכם את זה. עדיף שתישארו ב-500 מטרים. להפך, תחזרו
אחורנית לאותו בניין, אז לפחות נדע מול מה אנחנו עומדים. אם אתם לא מתכוונים להביא
לנו הצעה שהיא יותר סבירה מבחינת המציאות הנוכחית, אומרים לכם אנשים שיש להם את
הצרכים האלה והם מבינים לפחות כמוכם את המציאות, אז לא נבזבז את זמנם של אלה.
אנחנו נלך להצעת חקיקה פרטית או אולי אפילו נצליח שהיא תהיה מעבר לכך ונתקן.

אנחנו בתהליך היוועצות. אנחנו לא
מסיימים היום שום דבר. לכן הצעתי אליכם היא ללכת בחזרה למוסד לביטוח לאומי, תגידו
שהחבר'ה כאן לא אהבו את הרעיון כי אין בו הגיון. אין בו מה שנקרא ללכת לקראת אלא
להפך. זה עוד פעם הצהרה בירוקרטית, קביעה שרירותית מסוימת שהיא לא עומדת במבחן הציבור.
תבואו אלינו עם הצעה נוספת, עם הצעה חדשה. אנחנו נקבע לנו לוח זמנים מתי אנחנו
רוצים לשמוע. אם תצליח עד אז לומר לנו מה נופל בתוך הסטטיסטיקה הזאת, כי אנחנו
תמיד בונים מודלים על ריק ולא מתוך ידיעה, זה יהיה טוב.

שרי
בכר:

אדוני, אין לנו את האפשרות להגיד מה
נופל בסטטיסטיקה עד שלא תהיה לנו הצעה קונקרטית על השולחן שנוכל לפרסם את
המרחק. עד אז לא נוכל לפרסם נתונים.

היו"ר
אילן גילאון:

אתם תלכו למדוד את מה שאתם רוצים
למדוד תוך שלושים ימים, בין 500 לאלף קילומטרים.

שרי
בכר:

אדוני, אין לנו אפשרות לבדוק כי אין לנו
מושג מי האוכלוסייה. לכן אנחנו מבקשים להפעיל את זה כהוראת שעה לאלף מטרים, כדי
לבדוק את האוכלוסייה.

היו"ר

אילן גילאון

אנחנו אמנם חברי כנסת אבל אנחנו לא
מפגרים. אני מבין מה הגברת אומרת כאן ולכן אמרתי שכלי המדידה שלך הוא לא נכון
ובעליל הוא לא נכון. אם את רוצה כלי מדידה הגיוני, תקבעי לך כלי מדידה הגיוני.
הבנתי את זה. אם אנחנו ניתן לכם את האפשרות של מה שאתם מציעים כאן, זה יהיה כלי
מדידה שתוכלו לתת לנו איזושהי מצגת ולומר על מה מדובר?

שרי
בכר:

נוכל לתת נתונים.

היו"ר
אילן גילאון:

כן, זה מה שתוכלו לתת. נתנו לכם
שלושים ימים ותבואו ותאמרו לנו על מה אתם מדברים.

שרה
מילר:

ברגע שנעשה את הפיילוט הזה, יהיה לנו
קנה מידה. כל מי שיגיש תביעה ויציין את הקילומטרג' מעבר, נוכל לקבל נתונים גם על
מעבר לאלף המטרים. אנחנו טוענים כרגע שאנחנו לא יכולים לדעת כמה אנשים חוץ מאלה
שהגיעו.

היו"ר
אילן גילאון:

אני מבין. כולנו פועלים וחיים על פי
הגיון ועדת טרכטנברג. זה מזכיר לי תמיד, מישהו ראה את הסרט ספרות זולה? היו צריכים
להביא להם מומחה מיוחד שיעזור להם להעלים את העקבות של הפשע שהתבצע שם. ובכן, הוא
הגיע מהחוף המזרחי אל החוף המערבי כי שם התבצע הפשע ואמר להם לשטוף את האוטו,
תכבסו את הכיסויים של הרכב, תחפפו את השיער, תחליפו בגדים, תתנגבו והנה לכם. זה
בעצם מה שאתם רוצים. כך אתם רוצים להגיע למסקנה. בסדר. זה נראה לי בערך אותו הדבר,
באותה מידה של רצינות.

אנחנו קיימנו היוועצות ואמרנו את
דעתנו. שמענו את דעתכם ובעוד חודש נתראה מחדש ונראה מה תעלו בחכתכם כך או אחרת.

שלום
קוטשר:

גם אם ישנו לאלף קילומטרים, אלה שיותר
מאלף קילומטרים לא יגישו את הבקשה.

היו"ר
אילן גילאון

אנחנו יותר מדיי מנסים לתקן דברים
שממילא לא היו צריכים להיות מקולקלים וזה אחד התסכולים. בוודאי שאין טעם להשחית
זמן על דברים שהם ריקים ושאין בהם כלום כמו הדבר הזה שדנו בו.

תודה רבה. ההיוועצות היום לא הסתיימה אבל הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 15:40

21.8.11

כ"א באב תשע"א.

לכבוד,

חברי ועדת טרכטנברג,

הועדה המיוחדת לבחינת שינויים כלכליים-חברתיים בישראל.

הנדון: מצבם העגום של נכי שיתוק המוחין בישראל.

נכבדיי,

שמחנו לשמוע על הקמת הועדה ואנו באנשי"ם – ארגון נכי שיתוק מוחין  ע"ר,

רואים חובה לעצמנו להביא לידיעתכם את מצבם  הכלכלי, חברתי והבריאותי הקשה  של כשלושים אלף איש ואשה,ילדים ומבוגרים החיים במצב פיזי, בריאותי, וסוציואקנומי ירוד ביותר.

בשעה חשובה זו, בה אתם יושבים על המדוכה ובודקים דרכים ואפשרויות לשיפור מצבם  של תושבי המדינה, אנו מוצאים לנכון ליידע אתכם על מצבם העגום של נכי שיתוק המוחין בישראל  ולפרוס בפניכם את בקשותינו לשיפור במצבנו.

א.  השוואת קצבת הנכות  לשכר המינימום במשק:

קצבת הנכות, הינה קצבת המחייה של הנכה. נכה בודד בשיעור של 100%, אשר איבד את מלוא כושרו להשתכר ועומדת כיום על סך 2300 ₪ לחודש. זהו סכום מגוחך, שלכל הדעות, אינו מאפשר קיום מינימאלי. אנו באנשי"ם מודעים לעלויות הכספיות הכרוכות בהעלאת שיעורי הקצבה ולפיכך מבקשים אנו להשוותה לשכר המינימום לפחות. גם סכום זה אינו מאפשר  תנאי מחייה נאותים, אולם בתוך עמנו אנו חיים ולכן אנו מבקשים את המינימום הזה לצורך מחייה מינימאלית.

ב. העלאת קצבת השר"מ לגובה שכר מטפל זר:

קצבת השר"מ משולמת לנכים קשים וסיעודיים. היא נקבעת עפ"י דרגות קושי בתפקוד היומי. נכה בדרגה הקשה  ביותר ,בשיעור של  175%, זכאי לקצבה בסך של כ 4500 ₪. בסכום זה אין הנכה יכול להעסיק אף לא  מטפל זר שעלותו הינה

כ-9000- 7000 ₪ לחודש כמפורט להלן:

תשלום שכר מינימום + ביטוח רפואי למטפל + חופשה שנתית + תשלום בגין העסקה בימי חגיו של המטפל + דמי הבראה + תשלום שעות נוספות בגין העסקת המטפל בימי השבתון שלו+ תשלום עמלות ודמי טיפול לחברות הסיעוד.

אנו מבקשים להשוות  גמלה זו להוצאות הריאליות שבהעסקת  מטפל זר, כדי  שנכה שיתוק המוחין  ימשיך לחיות בקהילה ולא במוסד סיעודי, קר ומנוכר.

יש לציין שעלות אישפוזו של הנכה במוסד סיעודי, עומדת על סך של כ- 20,000 ₪ לחודש בממוצע. המדינה משלמת את עליות האישפוז בבי"ח הסיעודי אך אינה מוכנה לשלם מחצית מכך לנכה,  בכדי שיוכל להמשיך את חייו בקהילה ובמשפחתו. פרדוקס זה אינו מובן ולא מקובל עלינו!!

זוהי התנהלות המתאימה לימיי הביניים  האפלים והיא גובלת באכזריות !

ג. הענקת טיפולי פיזיותרפיה  נוספים לנכי  שיתוק מוחין:

במסגרת חוק בריאות ממלכתי, זכאי כל אזרח  לעשרה טיפולי פיזיותרפיה בשנה. כל רופא נוירולוג יודע  שטיפולי פיזיותרפיה  לנכי שיתוק מוחין, הינם כאויר לנשימה עבורו.  הם משפרים את מצבו ואת תפקודו. 

לצורך  שיפור תפקודו של נכה שיתוק מוחין, הוא נזקק לשנים עשר טיפולי פיזיותרפיה בחודש לפחות. יש לאפשר לו קבלת הטיפולים האלה במסגרת חוק הבריאות הממלכתי.

ד. מוגבליי ניידות שאינם נוהגים.

ציבור נכי שיתוק המוחין מונה בתוכו קבוצה גדולה של נכים קשים מאוד אשר מפאת נכותם הקשה, מנועים מלנהוג. המוסד לביטוח לאומי  מעניק להם, לכאורה, הטבות האמורות להקל על ניידותם.

ציינו, לכאורה ולא בכדי. משום שהסייגים הקשים והמחמירים הנלווים להטבות אלה, מגבילים מאוד את הנכים הקשים.

לדוגמא:

1. נכה המוגבל בניידות בשיעור  של 80% ומעלה שאינו נוהג , זכאי להלוואה עומדת לכיסוי  75% מהמיסים על הרכב הנרכש, לעומתו, נכה מוגבל בניידות, בעל

רישיון נהיגה, זכאי להלוואה עומדת בשיעור של 100%  מסך כל המיסים החלים על הרכב הנרכש. מדוע ההפליה!

2. נכה קשה שאינו נוהג, זכאי להטבות ניידות, קרי: רכב רפואי, הלוואה עומדת לכיסוי המיסים על הרכב וגמלת ניידות, בתנאי שיש לו מורשה נהיגה המתגורר במרחק שאינו עולה על  500 מטר בקו אווירי מביתו של הנכה.

מורשה נהיגה הינו בדרך כלל, קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הנכה.

נכים בודדים שאינם נוהגים, ואין להם מורשה נהיגה או שמורשה הנהיגה מתגורר במרחק של למעלה מ 500 מ' מביתו של מוגבל הניידות, יבודדו בעל כורחם בביתם ודינם נחרץ למאסר עולם בבית.

זהו סייג רע ואכזרי ועליו להעלם מן העולם!!

אנו דורשים לבטל את הגבלת המרחק  של מורשה הנהיגה ולהכיר בזכותם של הנכים הבודדים חסרי רישיון הנהיגה, לרכוש שירותי נהג פרטי .

3.המוסד לביטוח  לאומי  אינו מאשר למוגבל בניידות, חסר רישיון נהיגה,  זכאות לרכב רפואי  באם הוא מתגורר עם בן/בת זוג נכה בעל רכב.

אנו דורשים  שביטוח לאומי יבדוק כל מקרה לגופו ובאם יוכח שבן/ בת הזוג לא נמצא/ת בבית ברוב שעות היום, לא ימנע הביטוח הלאומי את הטבות הניידות המגיעות למוגבל בניידות.

ה. טיפולי שיניים  ושיקום הפה לנכי שיתוק המוחין:

כ- 75% מנכי שיתוק מוחין סובלים מהרס כמעט מוחלט של שיניהם. תוצאה ישירה של הנכות המולדת.

הסיבות כדלקמן: מבנה הלסת א-סימטרי, הידוק הלסתות, חריקת שיניים, צריכת סוכרים מוגזמת ואי שמירת על היגיינה הפה והשיניים-עכב קשיים מוטוריים/קוגניטיביים. עלות הטיפול  עד 200,000 ₪ ויותר.

ישנה אפליה בהשתתפות המדינה בטיפול. בעלי לקויות שכליות זכאים להשתתפות במימון ובעלי לקויות פיסיות- אינם זכאים לכך.

כדוגמא לא היפותטית:  תאומים הנולדים עם פגיעה רב מערכתית – שיתוק מוחין: העולל ששפר עליו גורלו והינו בעל יכולת שכלית תקינה

אינו זכאי להשתתפות במימון בטיפולי שיניים.

לעומת זאת,  אחיו התאום שנפגע גם בשכלו, מקבל השתתפות במימון !

הכיצד יתכן??

נכבדיי,

זו העת  לדאוג גם לציבור נכי שיתוק המוחין בישראל. נכים אלו הינם החוליה החלשה ביותר בקרב הנכים בפרט, ובקרב האוכלוסיה בכלל.

איננו רוצים חמלה ונדבות, אנו רוצים לחיות בקהילה ובכבוד!!!

כי גם לנו מגיע להגיע.

אנו רוצים להאמין שוועדה זו הוקמה מתוך רצון כן ואמיתי, ולא כמס שפתיים ומטרתה, לתקן עוולות ולשפר את רווחתם של כל אזרחי המדינה, כולל נכי שיתוק המוחין בישראל.

נבקשכם לאשר קבלת מכתבנו וליידע אותנו על פועלכם בנדון.

בכבוד רב,

אברהם יוסף סלומה,      יו"ר אנשי"ם                                                          

שלום קוטשר           מנכ"ל אנשי"ם                                                    

מקור הדיון הוא בפניה של ארגון נכי שיתוק מוחין (אנשי"ם), הקובלים על כך שמרפאות השיניים שמפעיל משרד הרווחה באמצעות אקי"ם, אינן פתוחות לכלל אוכלוסיית בעלי המוגבלות.

במסמך יוצגו הקשיים הייחודיים בהם נתקלים אנשים עם מוגבלות, בכל הנוגע למתן שירותי רפואת שיניים, וכן הפתרונות הניתנים על-ידי גורמים שונים לאוכלוסייה זו.

1. מבוא: בשנת 1994 התקבל חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: החוק), שהגדיר, בין היתר,

אילו טיפולים רפואיים ייכללו ב"סל שירותי הבריאות" שיסופק על-ידי קופות-החולים והמדינה.

שירותי בריאות השן אינם כלולים בסל הבריאות, למעט חריגים מעטים, המפוצלים בין רשויות שונות – משרד הבריאות, קופות-חולים, רשויות מקומיות ועוד.

כך למשל, אחריות קופות-החולים מוגבלת בעיקר לאספקת שירותים דנטאליים לחולים אונקולוגיים (לפני ואחרי הקרנות), לחולים לאחר כריתות נרחבות באזור חלל הפה והלוע,

לילדים בעלי חיך שסוע ולזקוקים לניתוחים אורתוגנטיים (יישור לסתות) עקב הפרעה תפקודית קשה.  כמו כן, בחודש יולי 2010 הוכנסו לסל הבריאות שירותי רפואת שיניים מניעתית

ומשמרת לילדים עד גיל 8. השנה צפוי גיל זה לעלות ל-10 שנים.  משרד הבריאות, לעומת זאת, אמור לספק שירותי מעקב, הדרכה, בדיקה וטיפול דנטאלי לתלמידים בבתי-הספר.  

בפועל ניתנים שירותים אלה, באופן אופציונאלי, על-ידי הרשויות המקומיות הבוחרות לספקם. 

ההוצאה הלאומית השוטפת על רפואת שיניים בישראל הסתכמה בשנת 2008 ב-54.3 מיליארדי ש"ח, שהם כ-10% מההוצאה הלאומית השוטפת על בריאות.

כאמור, תחום רפואת השיניים נשאר ברובו מחוץ למסגרת סל הבריאות, והוא מתבסס בעיקר על השוק הפרטי. משקי הבית בישראל מממנים כיום כ-97.5% מההוצאה על בריאות השן. 

כ-7% בלבד ממשקי הבית מבוטחים בביטוח שיניים פרטי באמצעות חברת ביטוח.  

ההוצאה על ביטוח פרטי מאפיינת בעיקר את בעלי ההכנסה הגבוהה, ומשפרת את מצבם תוך הרחבת הפערים בנגישות לטיפולי שיניים.

 דרך נוספת להיות מבוטח בביטוח פרטי היא באמצעות הביטוחים המשלימים של קופות החולים, המעניקים הנחות שונות בטיפולי שיניים.

 חשוב לציין כי כ-27% מכלל המבוטחים בקופות החולים בישראל, אינם מבוטחים בביטוח משלים של קופת-חולים.  

מנתונים שונים שפורסמו בעבר עולה כי אנשים רבים מוותרים על טיפולי שיניים עקב עלותם הגבוהה, ואי-יכולתם לעמוד בהוצאה.

כך למשל, על-פי סקר הלשכה המרכזית סטטיסטיקה משנת 2003, כ-45% מהזקוקים לטיפולי שיניים מוותרים עליהם, לפחות באופן חלקי, מסיבות כלכליות. 

בשנת 2007 חיו בישראל יותר ממיליון וחצי אנשים עם מוגבלות,  מתוכם כ-721 אלף מוגדרים כבעלי מוגבלות חמורה.  

ההכנסה של אנשים עם מוגבלות נמוכה באופן ניכר מזו של אנשים ללא בעיה בריאותית כרונית.

ההכנסה הממוצעת ברוטו לנפש של אנשים עם מוגבלות חמורה עומדת על כ-63% בלבד מזו של אנשים ללא בעיה בריאותית כרונית.

במקרה של אנשים עם מוגבלות מתונה האחוז המקביל הוא 79%.  לאור נתונים אלה, ניתן להניח כי אנשים עם מוגבלות מהווים את אחת האוכלוסיות המתקשות במימון טיפולי שיניים

והנוטות לוותר עליהם בשל מצבן הכלכלי. סל שירותי הבריאות אינו כולל אמנם התייחסות מיוחדת לטיפולי שיניים לאנשים עם מוגבלות, אולם נכלל בו אזכור לכיסוי עלות הרדמה כללית

לצורך טיפולי שיניים במקרים כגון: שיתוק מוחין, תסמונת דאון, חולי נפש וחולי לב המטופלים בנוגדי קרישה.

2. קשיים ייחודיים בשירותי רפואת שיניים לאנשים עם מוגבלות אנשים עם מוגבלות סובלים משכיחות גבוהה של מחלות בחלל הפה. מחלות אלה עלולות להיגרם, בין היתר, מהסיבות הבאות:  

קושי בשמירה על היגיינת הפה; קושי פיזי וקוגניטיבי בנגישות לטיפול; הצטברות שאריות מזון בפה עקב פעילות שרירים מופחתת; תזונה לא מאוזנת; מבנה שן פגום;

נפיחות וגודש חניכיים עקב שימוש בתרופות; נטייה לעששת מוגברת כתוצאה מתרופות המכילות סוכר; עיוות במבנה הלסת והסגר; צפיפות שיניים; יובש פה.

רפואת שיניים לאוכלוסייה עם מוגבלות אינה שונה מזו של האוכלוסייה הרגילה, אולם הנגשתה לאוכלוסייה זו מחייבת הכשרה, היערכות, מבנה וצורת הפעלה מיוחדים ומותאמים.

 הנגישות הפיזית כוללת אפשרויות גישה למרפאת השיניים כגון: מעליות, רמפות, משקופים רחבים לצורך מעבר כיסאות גלגלים ומנופים להעברת המטופלים לכיסא הטיפול.

בנוסף, חייבת הנגשת הטיפול לכלול התאמות מיוחדות כגון: תאורה מרגיעה, גרייה חושית להפגת מתחים ואמצעי תקשורת מגוונים בהתאמה לסוגי המוגבלות. 

אנשים עם מוגבלות עלולים להיתקל בקשיים בהגיעם לקבל טיפולים במרפאות שיניים רגילות. עלות הטיפול במטופל עם צרכים מיוחדים הינה לרוב גבוהה יותר עבור מרפאות השיניים הפרטיות,

כאשר הטיפולים מתומחרים כמו לאוכלוסייה רגילה, בעוד משך הטיפולים באנשים עם מוגבלות עלול לארוך זמן ממושך באופן משמעותי מזמן טיפול באוכלוסייה רגילה,

כתוצאה ממגבלות גופניות הדורשות הפוגות ממושכות במהלך הטיפול, קשיי תקשורת ושיתוף פעולה, תנועות בלתי רצוניות של המטופל וקושי פיזי לבצע את הטיפול.  

יתר על כן, בעלי מוגבלות כגון פיגור שכלי, הפרעות התנהגות וחזות חריגה, עלולים להיתקל באי-רצון להעניק להם טיפול, בשל חשש לפגיעה בתדמית המרפאה.

בהמשך, הצורך להתחיל בטיפול שיניים עשוי לדרוש השקעת זמן רב בהסברים, שכנועים, הדגמות ונקיטה בטכניקות ממושכות הדורשות סבלנות וזמן,

כל זאת בנוסף לאמצעים וציוד הדרושים להעברת מוגבלי תנועה לכיסא הטיפול, כגון מנופים שהפעלתם מחייבת ידע וזמן. אחת השיטות הנפוצות להתמודדות עם הקשיים

בטיפולי שיניים לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, היא באמצעות שימוש בהרדמה כללית, הכלולה כאמור בסל הבריאות עבור אוכלוסיות מיוחדות.

שיטה זו כוללת מספר יתרונות, כגון התגברות על קשיי תקשורת ושיתוף פעולה ואפשרות לבצע מספר רב של טיפולים במהירות, אולם יש בה גם חסרונות רבים הכוללים,

בין היתר, סיכון תמותה בהרדמה כללית, פגיעה בדרכי נשימה ורגישות לחומרי הרדמה, טיפולים אגרסיביים הנובעים מהצורך לסיים טיפולים במהירות, חוסר יצירת קשרי מטפל-מטופל

כמו באוכלוסייה רגילה.  טיפול בהרדמה כללית אפשרי רק במרפאות שיניים שיש להן היתר לכך ממשרד הבריאות. על-פי רוב מפנות קופות החולים את המטופלים לבתי-חולים

לשם קבלת טיפולי שיניים הכרוכים בהרדמה כללית. 

3. שירותי רפואת שיניים ציבוריים לאנשים עם מוגבלות קיימים גורמים שונים, ציבוריים וקהילתיים, המספקים שירותי רפואת שיניים לאנשים עם מוגבלות.

שירותים אלה ניתנים, בין היתר, על-ידי הגופים הבאים:האגף לטיפול באדם המפגר של משרד הרווחה  – האגף מפעיל באמצעות ארגון אקי"ם 14 מרפאות שיניים במעונות ברחבי הארץ.

המרפאות מונגשות לאוכלוסיות מוגבלות, מרוהטות, מאובזרות ומצוידות בהתאמה לצרכים המיוחדים. המרפאות מבצעות את כל סוגי טיפולי השיניים, ומטופלים בהן אנשים עם פיגור שכלי

המוכרים על-ידי האגף וחוסים במוסדות. כמו כן, נענה האגף לבקשות להעניק טיפולי שיניים לחוסים אוטיסטים ולחוסי אגף השיקום של משרד הרווחה. בעלי המוגבלויות שלעיל, החיים בקהילה,

רשאים גם הם לקבל טיפולי שיניים במרפאות האגף, אולם הם נדרשים לשלם עבורם, בכפוף למחירון משרד הבריאות לנזקקים. בעלי מוגבלויות אחרות, כגון שיתוק מוחין ותסמונת דאון,

אינם יכולים לקבל שירות במרפאות אלו. כיום מטופלים במרפאות אלו כ-18,000 מטופלים, מהם כ-6,000 חיים בקהילה והיתר דיירי מעונות.

המרפאות פועלות מתקציב המושתת על "קרן 30%" על-פיה מופרשים למעונות 30% מקצבת הנכות של החוסים, עבור פעילויות פנאי, טיפולי שיניים ורכישות משלימות.

אגף השיקום במשרד הרווחה  – האגף מסייע בהפעלת מסגרות שיקום לסובלים מנכויות חושיות וגופניות בגיל הרך, ילדים (איתור וטיפול), נוער ובוגרים (תעסוקה) בכל מגוון תחומי החיים.

האגף מפעיל 3 מרפאות שיניים ייחודיות לאוכלוסייה זו, הממוקמות במעונות ומעניקות שירותים לדיירי המעונות המתגוררים בהם. מרפאות אלה פועלות גם הן מתקציב המושתת על קרן 30%.

השירות לרווחת הפרט והמשפחה במשרד הרווחה  – אוכלוסייה נזקקת רשאית לפנות למחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית בבקשה לקבלת סיוע לטיפול שיניים.

השירות ניתן במרפאות קהילתיות, ציבוריות ופרטיות,  לכל אדם הזקוק לסעד מחמת גילו, מצב בריאותו, ליקויו הנפשי או הגופני או מסיבות אחרות, על-פי אמות המידה

של המחלקה לשירותים חברתיים בכל רשות מקומית.  השירות אינו כולל התייחסות נפרדת לאוכלוסיית בעלי המוגבלויות, אולם אלה עשויים להיות זכאים לקבלת טיפולי שיניים,

בכפוף לעמידה בקריטריונים של המחלקות לשירותים חברתיים. על-פי משרד הבריאות, אין במרפאות אלה תשתית ייעודית לבעלי מוגבלויות.

עלות הטיפולים במסגרת זו היא על-פי מחירון משרד הבריאות לנזקקים. בשנת 2009 טופלו במסגרת זו 48,813 מטופלים, וכ-92% מהטיפולים בוצעו במרפאות שיניים ציבוריות.

בית איזי שפירא  – מרפאת השיניים בבית איזי שפירא ברעננה מספקת מענה למטופלים עם צרכים מיוחדים שאין באפשרותם לקבל טיפולי שיניים במרפאות רגילות.

המרפאה מבצעת את כל סוגי טיפולי השיניים והשירות בה ניתן על-ידי צוות קבוע העובד במרפאה למעלה מעשר שנים ועל-ידי מומחים בתחומים שונים,

המוזמנים לטפל בהתנדבות באוכלוסייה בהתאם לצורך. השירות במרפאה ניתן לכל אוכלוסיית בעלי המוגבלויות:

שיתוק מוחין, נכויות פיזיות, אוטיזם, פיגור שכלי, חולי נפש, חרשים, עיוורים וכל סוגי התסמונות.

הטיפול מוענק לכלל אוכלוסיית בעלי המוגבלויות ברחבי המדינה, בכל הגילאים, ללא הבחנה של יכולת כלכלית, אך בדגש על אוכלוסיות שאינן יכולות לקבל טיפול במרפאות רגילות.

בשנה האחרונה טופלו במרפאה כ-1,000 מטופלים (כ-2,300 מטופלים ב-5 השנים האחרונות), בנוסף מבוצעות מידי שנה כ-1,000 בדיקות לילדים במסגרות חינוך בקהילה.

הטיפול במרפאה כרוך בתשלום, בכפוף למחירון משרד הבריאות לנזקקים, או על-פי קריטריונים של קופות-החולים.

4. סיכום הדיון בסוגיית שירותי רפואת שיניים לאנשים עם מוגבלות הינו חלק מדיון רחב יותר הנוגע להכללת רפואת השיניים בסל שירותי הבריאות הממלכתי.

טיפולי בריאות השן אינם כלולים בסל הבריאות, למעט חריגים מעטים. לאחרונה החלה מגמה של הכללת טיפולי שיניים מניעתיים ומשמרים לילדים, תוך העלאה הדרגתית של גיל הזכאות.

אנשים עם מוגבלויות אינם זכאים לקבלת טיפולי שיניים במסגרת סל הבריאות, למעט כיסוי עלות ההרדמה הכללית.

אי-הכללת רפואת השיניים בסל הבריאות, הביאה לכך שגורמים שונים, בעיקר משרד הרווחה, נאלצו ליצור פתרונות נקודתיים על-מנת לספק מענה לאוכלוסיות חלשות,

ובכללן אוכלוסיית בעלי המוגבלות. יחד עם זאת, פתרונות אלו מספקים מענה חלקי בלבד והם אינם מסוגלים לספק מענה לכלל האנשים עם מוגבלות.

בנוסף, היעדר מדיניות ממלכתית בנושא רפואת השיניים הביאה לכך שמערכת רפואת השיניים הפרטית אינה מונגשת לאוכלוסיית בעלי המוגבלויות, כפי שהוצג בפרק 2 במסמך.

מסמך זה נכתב עבור הוועדה המיוחדת לפניות ציבור של הכנסת, בראשות ח"כ אורי מקלב, לקראת דיון שכותרתו "פניות ציבור בנושא האפליה במתן טיפולי שיניים לאוכלוסיית המוגבלים בקהילה". מקור הדיון הוא בפניה של ארגון נכי שיתוק מוחין (אנשי"ם), הקובלים על כך שמרפאות השיניים שמפעיל משרד הרווחה באמצעות אקי"ם, אינן פתוחות לכלל אוכלוסיית בעלי המוגבלות. במסמך יוצגו הקשיים הייחודיים בהם נתקלים אנשים עם מוגבלות, בכל הנוגע למתן שירותי רפואת שיניים, וכן הפתרונות הניתנים על-ידי גורמים שונים לאוכלוסייה זו.

1. מבוא

בשנת 1994 התקבל חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: החוק), שהגדיר, בין היתר, אילו טיפולים רפואיים ייכללו ב"סל שירותי הבריאות" שיסופק על-ידי קופות-החולים והמדינה. שירותי בריאות השן אינם כלולים בסל הבריאות, למעט חריגים מעטים, המפוצלים בין רשויות שונות – משרד הבריאות, קופות-חולים, רשויות מקומיות ועוד. כך למשל, אחריות קופות-החולים מוגבלת בעיקר לאספקת שירותים דנטאליים לחולים אונקולוגיים (לפני ואחרי הקרנות), לחולים לאחר כריתות נרחבות באזור חלל הפה והלוע, לילדים בעלי חיך שסוע ולזקוקים לניתוחים אורתוגנטיים (יישור לסתות) עקב הפרעה תפקודית קשה.[1] כמו כן, בחודש יולי 2010 הוכנסו לסל הבריאות שירותי רפואת שיניים מניעתית ומשמרת לילדים עד גיל 8. השנה צפוי גיל זה לעלות ל-10 שנים.[2] משרד הבריאות, לעומת זאת, אמור לספק שירותי מעקב, הדרכה, בדיקה וטיפול דנטאלי לתלמידים בבתי-הספר.[3] בפועל ניתנים שירותים אלה, באופן אופציונאלי, על-ידי הרשויות המקומיות הבוחרות לספקם.[4]

ההוצאה הלאומית השוטפת על רפואת שיניים בישראל הסתכמה בשנת 2008 ב-54.3 מיליארדי ש"ח, שהם כ-10% מההוצאה הלאומית השוטפת על בריאות. כאמור, תחום רפואת השיניים נשאר ברובו מחוץ למסגרת סל הבריאות, והוא מתבסס בעיקר על השוק הפרטי. משקי הבית בישראל מממנים כיום כ-97.5% מההוצאה על בריאות השן.[5]

כ-7% בלבד ממשקי הבית מבוטחים בביטוח שיניים פרטי באמצעות חברת ביטוח.[6] ההוצאה על ביטוח פרטי מאפיינת בעיקר את בעלי ההכנסה הגבוהה, ומשפרת את מצבם תוך הרחבת הפערים בנגישות לטיפולי שיניים.[7] דרך נוספת להיות מבוטח בביטוח פרטי היא באמצעות הביטוחים המשלימים של קופות החולים, המעניקים הנחות שונות בטיפולי שיניים.[8] חשוב לציין כי כ-27% מכלל המבוטחים בקופות החולים בישראל, אינם מבוטחים בביטוח משלים של קופת-חולים.[9]

מנתונים שונים שפורסמו בעבר עולה כי אנשים רבים מוותרים על טיפולי שיניים עקב עלותם הגבוהה, ואי-יכולתם לעמוד בהוצאה. כך למשל, על-פי סקר הלשכה המרכזית סטטיסטיקה משנת 2003, כ-45% מהזקוקים לטיפולי שיניים מוותרים עליהם, לפחות באופן חלקי, מסיבות כלכליות.[10]

בשנת 2007 חיו בישראל יותר ממיליון וחצי אנשים עם מוגבלות,[11] מתוכם כ-721 אלף מוגדרים כבעלי מוגבלות חמורה.[12] ההכנסה של אנשים עם מוגבלות נמוכה באופן ניכר מזו של אנשים ללא בעיה בריאותית כרונית. ההכנסה הממוצעת ברוטו לנפש של אנשים עם מוגבלות חמורה עומדת על כ-63% בלבד מזו של אנשים ללא בעיה בריאותית כרונית. במקרה של אנשים עם מוגבלות מתונה האחוז המקביל הוא 79%.[13] לאור נתונים אלה, ניתן להניח כי אנשים עם מוגבלות מהווים את אחת האוכלוסיות המתקשות במימון טיפולי שיניים והנוטות לוותר עליהם בשל מצבן הכלכלי.

סל שירותי הבריאות אינו כולל אמנם התייחסות מיוחדת לטיפולי שיניים לאנשים עם מוגבלות, אולם נכלל בו אזכור לכיסוי עלות הרדמה כללית לצורך טיפולי שיניים במקרים כגון: שיתוק מוחין, תסמונת דאון, חולי נפש וחולי לב המטופלים בנוגדי קרישה.

2. קשיים ייחודיים בשירותי רפואת שיניים לאנשים עם מוגבלות

אנשים עם מוגבלות סובלים משכיחות גבוהה של מחלות בחלל הפה. מחלות אלה עלולות להיגרם, בין היתר, מהסיבות הבאות:[14] קושי בשמירה על היגיינת הפה; קושי פיזי וקוגניטיבי בנגישות לטיפול; הצטברות שאריות מזון בפה עקב פעילות שרירים מופחתת; תזונה לא מאוזנת; מבנה שן פגום; נפיחות וגודש חניכיים עקב שימוש בתרופות; נטייה לעששת מוגברת כתוצאה מתרופות המכילות סוכר; עיוות במבנה הלסת והסגר; צפיפות שיניים; יובש פה.

רפואת שיניים לאוכלוסייה עם מוגבלות אינה שונה מזו של האוכלוסייה הרגילה, אולם הנגשתה לאוכלוסייה זו מחייבת הכשרה, היערכות, מבנה וצורת הפעלה מיוחדים ומותאמים.[15] הנגישות הפיזית כוללת אפשרויות גישה למרפאת השיניים כגון: מעליות, רמפות, משקופים רחבים לצורך מעבר כיסאות גלגלים ומנופים להעברת המטופלים לכיסא הטיפול. בנוסף, חייבת הנגשת הטיפול לכלול התאמות מיוחדות כגון: תאורה מרגיעה, גרייה חושית להפגת מתחים ואמצעי תקשורת מגוונים בהתאמה לסוגי המוגבלות.

אנשים עם מוגבלות עלולים להיתקל בקשיים בהגיעם לקבל טיפולים במרפאות שיניים רגילות. עלות הטיפול במטופל עם צרכים מיוחדים הינה לרוב גבוהה יותר עבור מרפאות השיניים הפרטיות, כאשר הטיפולים מתומחרים כמו לאוכלוסייה רגילה, בעוד משך הטיפולים באנשים עם מוגבלות עלול לארוך זמן ממושך באופן משמעותי מזמן טיפול באוכלוסייה רגילה, כתוצאה ממגבלות גופניות הדורשות הפוגות ממושכות במהלך הטיפול, קשיי תקשורת ושיתוף פעולה, תנועות בלתי רצוניות של המטופל וקושי פיזי לבצע את הטיפול.[16] יתר על כן, בעלי מוגבלות כגון פיגור שכלי, הפרעות התנהגות וחזות חריגה, עלולים להיתקל באי-רצון להעניק להם טיפול, בשל חשש לפגיעה בתדמית המרפאה. בהמשך, הצורך להתחיל בטיפול שיניים עשוי לדרוש השקעת זמן רב בהסברים, שכנועים, הדגמות ונקיטה בטכניקות ממושכות הדורשות סבלנות וזמן, כל זאת בנוסף לאמצעים וציוד הדרושים להעברת מוגבלי תנועה לכיסא הטיפול, כגון מנופים שהפעלתם מחייבת ידע וזמן.[17]

אחת השיטות הנפוצות להתמודדות עם הקשיים בטיפולי שיניים לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, היא באמצעות שימוש בהרדמה כללית, הכלולה כאמור בסל הבריאות עבור אוכלוסיות מיוחדות. שיטה זו כוללת מספר יתרונות, כגון התגברות על קשיי תקשורת ושיתוף פעולה ואפשרות לבצע מספר רב של טיפולים במהירות, אולם יש בה גם חסרונות רבים הכוללים, בין היתר, סיכון תמותה בהרדמה כללית, פגיעה בדרכי נשימה ורגישות לחומרי הרדמה, טיפולים אגרסיביים הנובעים מהצורך לסיים טיפולים במהירות, חוסר יצירת קשרי מטפל-מטופל כמו באוכלוסייה רגילה.[18] טיפול בהרדמה כללית אפשרי רק במרפאות שיניים שיש להן היתר לכך ממשרד הבריאות. על-פי רוב מפנות קופות החולים את המטופלים לבתי-חולים לשם קבלת טיפולי שיניים הכרוכים בהרדמה כללית.[19]

3. שירותי רפואת שיניים ציבוריים לאנשים עם מוגבלות

קיימים גורמים שונים, ציבוריים וקהילתיים, המספקים שירותי רפואת שיניים לאנשים עם מוגבלות. שירותים אלה ניתנים, בין היתר, על-ידי הגופים הבאים:

§         האגף לטיפול באדם המפגר של משרד הרווחה[20] – האגף מפעיל באמצעות ארגון אקי"ם 14 מרפאות שיניים במעונות ברחבי הארץ. המרפאות מונגשות לאוכלוסיות מוגבלות, מרוהטות, מאובזרות ומצוידות בהתאמה לצרכים המיוחדים. המרפאות מבצעות את כל סוגי טיפולי השיניים, ומטופלים בהן אנשים עם פיגור שכלי המוכרים על-ידי האגף וחוסים במוסדות. כמו כן, נענה האגף לבקשות להעניק טיפולי שיניים לחוסים אוטיסטים ולחוסי אגף השיקום של משרד הרווחה. בעלי המוגבלויות שלעיל, החיים בקהילה, רשאים גם הם לקבל טיפולי שיניים במרפאות האגף, אולם הם נדרשים לשלם עבורם, בכפוף למחירון משרד הבריאות לנזקקים. בעלי מוגבלויות אחרות, כגון שיתוק מוחין ותסמונת דאון, אינם יכולים לקבל שירות במרפאות אלו. כיום מטופלים במרפאות אלו כ-18,000 מטופלים, מהם כ-6,000 חיים בקהילה והיתר דיירי מעונות. המרפאות פועלות מתקציב המושתת על "קרן 30%", על-פיה מופרשים למעונות 30% מקצבת הנכות של החוסים, עבור פעילויות פנאי, טיפולי שיניים ורכישות משלימות.

• אגף השיקום במשרד הרווחה[21] – האגף מסייע בהפעלת מסגרות שיקום לסובלים מנכויות חושיות וגופניות בגיל הרך, ילדים (איתור וטיפול), נוער ובוגרים (תעסוקה) בכל מגוון תחומי החיים. האגף מפעיל 3 מרפאות שיניים ייחודיות לאוכלוסייה זו, הממוקמות במעונות ומעניקות שירותים לדיירי המעונות המתגוררים בהם. מרפאות אלה פועלות גם הן מתקציב המושתת על קרן 30%.

§         השירות לרווחת הפרט והמשפחה במשרד הרווחה[22] – אוכלוסייה נזקקת רשאית לפנות למחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית בבקשה לקבלת סיוע לטיפול שיניים. השירות ניתן במרפאות קהילתיות, ציבוריות ופרטיות,[23] לכל אדם הזקוק לסעד מחמת גילו, מצב בריאותו, ליקויו הנפשי או הגופני או מסיבות אחרות, על-פי אמות המידה של המחלקה לשירותים חברתיים בכל רשות מקומית.[24] השירות אינו כולל התייחסות נפרדת לאוכלוסיית בעלי המוגבלויות, אולם אלה עשויים להיות זכאים לקבלת טיפולי שיניים, בכפוף לעמידה בקריטריונים של המחלקות לשירותים חברתיים. על-פי משרד הבריאות, אין במרפאות אלה תשתית ייעודית לבעלי מוגבלויות. עלות הטיפולים במסגרת זו היא על-פי מחירון משרד הבריאות לנזקקים. בשנת 2009 טופלו במסגרת זו 48,813 מטופלים, וכ-92% מהטיפולים בוצעו במרפאות שיניים ציבוריות.

§         בית איזי שפירא[25] – מרפאת השיניים בבית איזי שפירא ברעננה מספקת מענה למטופלים עם צרכים מיוחדים שאין באפשרותם לקבל טיפולי שיניים במרפאות רגילות. המרפאה מבצעת את כל סוגי טיפולי השיניים והשירות בה ניתן על-ידי צוות קבוע העובד במרפאה למעלה מעשר שנים ועל-ידי מומחים בתחומים שונים המוזמנים לטפל בהתנדבות באוכלוסייה בהתאם לצורך. השירות במרפאה ניתן לכל אוכלוסיית בעלי המוגבלויות: שיתוק מוחין, נכויות פיזיות, אוטיזם, פיגור שכלי, חולי נפש, חרשים, עיוורים וכל סוגי התסמונות. הטיפול מוענק לכלל אוכלוסיית בעלי המוגבלויות ברחבי המדינה, בכל הגילאים, ללא הבחנה של יכולת כלכלית, אך בדגש על אוכלוסיות שאינן יכולות לקבל טיפול במרפאות רגילות. בשנה האחרונה טופלו במרפאה כ-1,000 מטופלים (כ-2,300 מטופלים ב-5 השנים האחרונות), בנוסף מבוצעות מידי שנה כ-1,000 בדיקות לילדים במסגרות חינוך בקהילה. הטיפול במרפאה כרוך בתשלום, בכפוף למחירון משרד הבריאות לנזקקים, או על-פי קריטריונים של קופות-החולים.

4. סיכום

הדיון בסוגיית שירותי רפואת שיניים לאנשים עם מוגבלות הינו חלק מדיון רחב יותר הנוגע להכללת רפואת השיניים בסל שירותי הבריאות הממלכתי. טיפולי בריאות השן אינם כלולים בסל הבריאות, למעט חריגים מעטים. לאחרונה החלה מגמה של הכללת טיפולי שיניים מניעתיים ומשמרים לילדים, תוך העלאה הדרגתית של גיל הזכאות. אנשים עם מוגבלויות אינם זכאים לקבלת טיפולי שיניים במסגרת סל הבריאות, למעט כיסוי עלות ההרדמה הכללית. אי-הכללת רפואת השיניים בסל הבריאות, הביאה לכך שגורמים שונים, בעיקר משרד הרווחה, נאלצו ליצור פתרונות נקודתיים על-מנת לספק מענה לאוכלוסיות חלשות, ובכללן אוכלוסיית בעלי המוגבלות. יחד עם זאת, פתרונות אלו מספקים מענה חלקי בלבד והם אינם מסוגלים לספק מענה לכלל האנשים עם מוגבלות. בנוסף, היעדר מדיניות ממלכתית בנושא רפואת השיניים הביאה לכך שמערכת רפואת השיניים הפרטית אינה מונגשת לאוכלוסיית בעלי המוגבלויות, כפי שהוצג בפרק 2 במסמך.

הודעה לעיתונות-ועדת פניות הציבור בכנסת

בס"ד

רמת-גן,     ‏כ' שבט, תשע"א

‏25 ינואר, 2011

הנדון:     דיון בועדת פניות הציבור בכנסת

בנושא:     אפליה במתן טיפולי שיניים חינם לנכי שיתוק מוחין בקהילה.

אדוני היו"ר, הרב ישראל מאיר אורי מקלב, ועדה נכבדה.,

זה מספר שנים, אנו, אנשי"ם – ארגון נכי שיתוק מוחין ע"ר, מנסים לתקן אפליה בטיפול בנכי שיתוק מוחין מבוגרים החיים בקהילה וסובלים עכב נכותנו , מבעיות והרס מערכת השיניים והחניכיים.

אנשים עם לקויות שכליות החיים במוסדות או בקהילה זכאים לקבל את הטיפול והשיקום.

אנשים עם לקויות פיסיות החיים במוסדות זכאים אף הם לקבל את הנ"ל.

והשאלה: מדוע אנו איננו נכללים בהסדר הזה ??

הגשנו בעזרת יו"ר הועדה חה"כ הרב מקלב שתי הצעות חוק בנדון ובכנות, עד עתה נכשלנו כשלון חרוץ . אף אחד במדינה לא מוכן להיות במקומנו ואף אחד לא מוכן לתת לנו מענה מעשי. לא מערכת הבריאות ולא רשויות הרווחה.

האשמה היא גם בנו, נכי שיתוק מוחין החיים בקהילה ואיננו מוכנים להיות מ וגדרים כמפגרים.

כי רובנו מקיימים חיים נורמטיביים בקהילה. מדובר אולי בחמש מאות איש ואולי מעט יותר

מתוך כלל אוכלוסיה פגועי שיתוק מוחין המונה כ-30,000.

ניסינו לעניין את ד"ר שלמה זוסמן מנהל אגף בריאות השן במשרד הבריאות.

את ד"ר יצחק חן יו"ר הסתדרות רופאי השיניים. ח"כים, שרים , את ד"ר שלמה אלישר מנהל אגף השיקום במשרד הרווחה. כולם מגלים אמפטיה רגעית כשמדובר בנכים בקהילה.

אך, בפועל אנו חיים ללא שיניים בגיל צעיר יחסית ועם פועל יוצא בבריאות לקויה וזקנה הקופצת עלינו בגיל העמידה.

מחיר שיקום השיניים, החניכיים והלסתות בגיל מתקדם אינו בר השגה עבור נכה החי בקהילה ומתקיים מקצבאות.

אנו מבקשים תיקון אפליה /עוולה זו. 

אברהם יוסף סְלוֹמַה

יו"ר

אנשי"ם – ארגון נכי שיתוק מוחין ע"ר