סיפור אישי – שי לסמן
שמי שי לסמן , אני בן 32 מורה להיסטוריה בתיכון שז"ר בת ים ודוקטוראנט המתמחה בהיסטוריה של אנגליה בימי הביניים והעת החדשה המוקדמת באוניברסיטת בר אילן. במאמר זה אציג את סיפורי האישי בהתמודדות עם הנכות שלי.
עקב סיבוכים בלידה נולדתי עם פגיעה מוחית, המתבטאת בהפרעה של פעילות המוטורית בצד ימין של הגוף. הוריי היו נחושים להיטיב עם מצבי והעניקו לי כבר למן האבחון הראשוני טיפולים פיזיותרפיסטים שדרשו הוצאות כספיות לא מבוטלות. בנוסף לכך עברתי במהלך ילדותי שלושה ניתוחים להארכת גיד אכילס ברגל ימין. למרות הקשיים הפיזיים נתנו לי הוריי את התחושה שאני מסוגל להתמודד עם הנכות ושאני שווה בין שווים. ואכן שילבו אותי בגן עירוני רגיל בו הצלחתי למלא את המשימות הלימודיות שנדרשו ממני, אם כי כבר בגיל הגן התגבשה בי התחושה שאני בכל זאת שונה מאחרים ושאינני מסוגל לרוץ ולקפץ כילדים רגילים. לקראת המעבר לכיתה א' הובחנתי כמי שאינו מתאים ללמוד במסגרות חינוכיות רגילות. הוריי התרעמו על האבחון והתעקשו לשלבני במערכת החינוך הרגילה, תוך שהעצימו בי את תחושת המסוגלות הלימודית שלי. עם זאת המפגש עם ילדים "בריאים" בעלי יכולות פיזיות גבוהות משלי, העמיד אותי בהתמודדויות חברתיות לא פשוטות שהשפיעו על הדימוי והביטחון העצמי שלי. למרות הקשיים גמלה בליבי ההחלטה להשקיע בלימודיי. ואכן הישגי הגבוהים אפשרו לי להמשיך ללמוד בתיכון עיוני ולסיים עם תעודת בגרות בממוצע גבוה.
עם הגיעי לגיל 18 קיבלתי פטור משירות צבאי. הגשתי בקשה להתנדב לשירות בצה"ל למרות נכותי. בתחילה צה"ל גייס אותי לשירות של שנתיים. שירתי ביחידה של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה והצלחתי להשתלב בהווי המיוחד של היחידה. כעבור שנתיים הצלחתי להעלות את הפרופיל הרפואי שלי וחוילתי כחייל רגיל מן המניין לשנה שלישית נוספת. בתום שירותי אף קיבלתי תעודת הצטיינות
חלומי לפרוץ את מסגרות הסטיגמה ולזכות בהכרה חברתית באמצעות הישגים אקדמיים התגשם עם קבלתי לאוניברסיטה. בחרתי ללמוד היסטוריה כללית, תחום שמשך את ליבי מאז נעוריי, בנוסף רכשתי תואר במדעי המדינה. כיום אני שוקד על כתיבת דוקטורט מחקר העוסק בנכות ובמוגבלות פיזית באנגליה בימי הביניים וראשית העת החדשה, המאות ה- 14- 16. במחקרי אני בוחן כיצד נתפסה הנכות בימי הביניים על פי שורה של מקורות נורמטיביים וכן כיצד התייחסה החברה האנגלית לנכים במציאות החברתית במעבר מימי הביניים לעת החדשה. במחקר זה אני נפגש עם השורשים ההיסטוריים והמחשבתיים של הדחייה החברתית כלפי השונה והזר , בעל הגוף הנכה, המשקפים גם את התחושות שליוו אותי גם במהלך חיי האישיים.
במקביל לכתיבת מחקרי, אני עובד מזה כ- 4 שנים בתיכון שז"ר בת ים ומגיש תלמידים לבחינת הבגרות בהיסטוריה. לעיתים המפגשים עם הורים ותלמידים הבוחנים אותי בעיניהם ולעיתים שואלים שאלות ישירות על נכותי מאלצים אותי להתמודד שוב עם גילויי הסטיגמה , אך למרות כל זאת אני מצהיר שהנכות מעולם לא הפריעה לי להשיג את שאיפותיי ואני מתמודד איתה בהצלחה, מסר אותו אני מבקש גם להעביר לתלמידים לקויי למידה הסובלים מדימוי עצמי נמוך בשל כישלונותיהם.
אני מקווה שסיפורי האישי ישמש השראה לאנשים אחרים, נכים ושאינם נכים, ושיגרום להם לבחון מחדש את הסטיגמה החברתית ולקבל לחיק החברה והעבודה את הנכים כשוויי זכויות על פי כישוריהם.
