MYNET: אורי שרייבר נולד עם שיתוק מוחין אך התגייס לצבא
כל חייו חלם אורי שרייבר, בן 21 מרעננה, היה להיות שווה בין שווים. שרייבר שנולד עם שיתוק מוחין, לא ויתר על אף מסלול שעברו בני גילו.
שרייבר המתנייד בכיסא גלגלים, התקבל בזרועות פתוחות בצה"ל, שדאג להנגיש עבורו אזורים בבסיס והעניק לו הקלות שונות, אבל האבסורד הוא, שלמרות הרצון לשרת את המדינה, אף אחד לא מצליח למצוא פתרון נגיש להסעתו לבסיס.
האוטובוסים בתחבורה הציבורית לרוב אינם נגישים, והפתרונות שעמדו בפניו הם שהוריו יסיעו אותו מדי בוקר לתל השומר או שיצטרף להסעה שגובה ממנו 70 שקלים ביום לכל כיוון. בימים אלה מנהלים הוריו מאבק לדאוג לו לאוטובוסים נגישים, אבל למרות הקשיים האינסופיים הם מצדיעים לבנם וגאים בו.כבר בגיל צעיר קיבל החלטה אמיצה – להתנדב לצה"ל. היות שמדובר בדבר לא פשוט במצבו, הוא החליט לחבור לעמותת "אתגרים" שמכינה לקראת הצבא. "היה לי חשוב לתרום למדינה וידעתי שלא אוותר", אמר השבוע.
הדרך לגיוס הייתה קשה. הביורוקרטיה הייתה מסורבלת, והקשתה עליו מאוד. אך כפי שנלחם והצליח להגשים כל מטרה שהציב לעצמו בחייו, גם הפעם לא ויתר.
"תמכנו בו לחלוטין בהחלטתו ללכת לצבא", הוסיפה אמו, "יש לנו הסכם עם אורי – הוא צריך לרצות משהו, ואנחנו עוזרים לו כמה שאנחנו יכולים שזה יקרה, אבל הוא עושה את זה יותר טוב. אני גאה להיות ישראלית שהצבא שלה רוצה לשתף את כולם, למרות הקשיים".שרייבר מספר כיצד באו לקראתו בצבא כשהתאימו לו את המדים, ואישרו לו לעטות כיסוי דמוי פונצ'ו בימי גשם, משום שאינו יכול להחזיק מטרייה.
בנוסף, התקינו עבורו רמפה בכניסה לבית הכנסת בבסיס, דבר שריגש אותו מאוד. אבל הוא לא ציפה שהקושי הגדול ביותר יהיה דווקא ההגעה לבסיסו, תל השומר. "אף חברה ציבורית לא יכולה להתחייב, כי כל האוטובוסים עכשיו הופרטו וזה מקשה מאוד על ההגעה לבסיס", הוא מספר.במשך תקופה מסוימת הוציאו הוריו אלפי שקלים כדי שבנם יגיע לצבא. אמו סוזי, מאוכזבת מהמצב: "לפי החוק משום מה אוטובוס בינעירוני לא צריך להיות נגיש. נכים צריכים להישאר בעיר שלהם. זו שערורייה", היא אומרת.
לאחר מאבק ומריבות רבות הסכימו לתת לשרייבר ב'אגד' את מספר הטלפון של אחד הסדרנים, שמעדכן אותו האם ומתי יש אוטובוסים נגישים לבסיס שלו. אך המצב רחוק מלהיות מעודד, ונכון להיום, אין פתרונות לאנשים עם מוגבלויות.
ממשרד התחבורה נמסר בתגובה: "תקנות ההנגשה בתחבורה הציבורית אינן מחייבות את המפעילים להצטייד באוטובוסים המונגשים לנכים בקווים הבינעירוניים. האוטובוסים המונגשים לנכים בקווים העירוניים, אינם מתאימים לתנועה בינעירונית.
אנו מצפים ממשרד הביטחון לפעול למתן הסעה קבועה וסדירה לחייל.מדובר צה"ל נמסר: "החייל המדובר התגייס לצה"ל כמתנדב ומטופל ע"י גורמי הת"ש ביחידתו. בקשתו להוצאות החזרי נסיעה נבחנת בימים אלה".
כל הזכויות שמורות למערכת MYNET.
לא להאמין! להצליח כנגד כל הסיכויים!
שמי יהודה ברק, יליד ארגנטינה 1955, עליתי ארצה עם משפחתי ב-1963. גרוש ואב לשלושה ילדים בגירים. חי עם אישה מדהימה בשם טניה. אני עובד באגף הרווחה של בת-ים במשרה מלאה כעובד סוציאלי עם תואר שני. רב-סרן במילואים כקצין בריאות הנפש. אני אוהב מוזיקה קלאסית, מאזין קבוע לאופרות ולמוזיקה יפה. יוצא להצגות, סרטים, מבלה ללא כל מגבלה. יש לי חברים, ידידים ומכרים בריאים. בן למשפחת רופאים-אב ושני האחים שלי רופאים…
עד כאן נשמע כאדם רגיל, נורמלי, הייתם חושבים שאין פה משהו חריג.
אבל………. אני נולדתי עם שיתוק מוחין. כבד שמיעה וכבד דיבור. עם בעיות מוטוריקה עדינה וגסה. כשעליתי לארץ, עשו לי אבחון פסיכולוגי ומצאו כי אני מתפקד ברמת IQ גבולי וכי אני מתאים רק למסגרת מיוחדת. ואכן, למדתי בבי"ס מיוחד. לביה"ס היינו נוסעים עם הסעות. אני גרתי בלוד ומול הבית שלנו היה בי"ס בו למדו אחי הגדול ממני בשנתיים וכל החברים שלנו. יום אחד, פרצה שביתה בקרב נהגי ההסעות ובתקופה ההיא, לא הייתה טלוויזיה ולא מחשב כדי להעביר את הזמן הפנוי. ולכן הייתי יורד לחצר ביה"ס בהפסקות ומבלה עם הילדים השכנים שלי. מנהל ביה"ס היה אוחז בפעמון ומצלצל לסיום ההפסקות. כל הילדים היו חוזרים לכיתות ורק אני הייתי נשאר בחוץ. בוקר אחד, ניגש אליי מנהל ביה"ס ושאל לי:…"ילד, למה אתה לא בכיתה, למה אתה לא לומד?"… כאשר הסברתי לו את הנסיבות שלי. הוא קרא להוריי ואמר להם:…"אנחנו נכניס את הבן שלכם לכיתה בו המחנכת היא שכנה וחברה שלכם"….מיד הם הסכימו. נכנסתי לכיתה והתחלתי ללמוד עם ילדים רגילים. כאשר הסתיימה השביתה ונהגי ההסעות חזרו להסיע. קרא מנהל ביה"ס להוריי ואמר להם:…"אני לא מבין איזה אבחון עשו לו, אבל מתוך הדיווחים של צוות המורים, הבן שלכם הוא נורמלי שיכול ללמוד עם הילדים האחרים."… הוא הציע לשלוח אותי לאבחון פרטי, כדי לבדוק מה הרמה שלי. כמובן התוצאה הייתה שהרמה שלי היא נורמלית. ככה התחלתי ללמוד בבי"ס רגיל.
הלימודים בבי"ס רגיל, לא היו קלים כלל וכלל. תחילה נהניתי ממאה ימי חסד שהמורים נתנו לי, אבל הם התחילו להתייחס ולדרוש ממני כמו הילדים האחרים בכיתה והיה לי קשה. בשל בעיות מוטוריקה עדינה וכתב חרטומים, הייתי מכין את כל שיעורי הבית במכונת כתיבה. מבחנים? הייתי מביא את מכונת הכתיבה (ששקל 10 ק"ג!!!) לביה"ס , היו מציבים אותי בחדר מורים ושם, הייתי עושה את המבחנים… בשל בעיות שמיעה, לא יכולתי לרשום וגם להאזין למהלך השיעורים. אז מצאנו לכך פתרון!! את מהלך השיעורים היו כותבים עבורי תלמידים חברים שלי. הייתי קונה בלוקים לכתיבה עם ניירות קופי פחמיות. ככה הייתי יושב בכיתות, מאזין למורים ולהרצאות והחברים היו רושמים לי את מהלך השיעורים. תחילה בגלל הבעיות המוטוריקה והעובדה שמורים לחינוך גופני ולגדנ"ע לא ידעו איך לאכול אותי או שפשוט פחדו ממני…הייתי פטור מהשתתפות בשיעורי חינוך גופני. אני רציתי לרוץ ולהשתתף כמו כולם! וכמובן, בדברים שאני לא יכול, לא אעשה…. אבי, רופא במקצועו, היה נותן לי אישורים שאני כן יכול להשתתף והשתתפתי! הייתי רץ, זורק כדור י ברזל וקופץ לגובה ולרוחק ומה לא עשיתי. נכון, הייתי נפצע, מקבל מכות וחבטות מכל הסוגים ובכל הצבעים….אבל, הייתי מאושר וכואב..
בשנת 1969 כשהייתי כיתה ח', היו עושים מבחני סקר, ועל פיו היו קובעים את הרמה הלימודית והיו משבצים לבתי ספר תיכוניים. תחילה, המורה היועצת הציעה לי ולהוריי לקבל פטור מהבחינה וללכת להירשם לבית ספר מקצועי לפקידות ע"ש "פיטמן" שבת"א….ככה ההנהלה וצוות המורים והיועצים ראו את פוטנציאל שלי….להיות פקיד………לא הסכמתי!! רציתי ללמוד בבי"ס תיכון עיוני "קוגל" בחולון! בזמנו, ביה"ס תיכון עיוני ע"ש "חיים קוגל" בחולון נחשב לרמה גבוהה ביותר. חוץ מהאתגר רציתי ללמוד שם, כי שם למד אחי הגדול יותר וכן, לשם הלכו רוב החברים מהכיתה שלי. למורת רוחה של המורה היועצת, עשיתי את מבחן הסקר, הצלחתי ועברתי ללמוד בבי"ס תיכון עיוני ע"ש "חיים קוגל"!!!! אתם קולטים מה הייתה המשמעות בשבילי?? בשבילי, זה היה כמו לטפס על ההר הכי גבוה בעולם….ביה"ס תיכון
הכניסה לביה"ס הייתה קלה וחלקה יחסית וגם ההתמודדות עם הלימודים היו בסדר. מכמה טעמים: המורים והיועצים החלו לקבל אותי ולהתמודד עם הקשיים לגופו של עניין. על פי הקושי ולא על פי האדם. העובדה שעברתי ללמוד יחד עם חברים טובים שלי עוד מימי ביה"ס היסודי, הקלו מאוד על הקליטה החברתית והלימודים שלי. כמובן, הרצון של המורים וההנהלה לפטור אותי משיעורי חינוך גופני והגדנ"ע לא פגה….הפתרון שלי היה להכין פנקס אישורים קבוע, עליהם היה חתום אבי הרופא ורק את התאריך הייתי רושם. נוסח האישורים היה קבוע ולוקאלי: …. הנ"ל (אני….) יכול להשתתף בשיעורי החינוך הגופני, ללא כל הגבלה רפואית………………מלבד זאת, ברגע שהראיתי כי חוץ מהמגבלה הפיזית, אני בן אדם , התחברתי ונהייתי חלק מהחבר'ה. סיימתי תיכון עם בגרות עיונית מלאה.
לשכת גיוס ושירות צבאי
אחי הבכור היה סטודנט לרפואה, הציע לי להגיד לרופא הממיין בלשכת הגיוס את האמת על הנכות ורק לא לקרוא לזה בשם…. למה הייתה הכוונה? אעם הייתי אומר לרופא הממין שאני נולדתי עם שיתוק מוחין, הייתי מקבל פטור משירות צבאי על המקום! כשהגעתי ללשכת הגיוס, אמרתי לרופא כי אני סובל מבעיות מוטוריקה עדינה וגסה, קצת כבד שמיעה. הרופא שלח אותי לבדיקת רופא ניורולוג ורופא אף אוזן גרון. ולמרות שכל סטודנט לרפואה יודע לאבחן מה זה שיתוק מוחין….הם התייחסו לקשיים בפועל לא לשם המחלה. ככה קיבלתי פרופיל 31 (הפרופיל הנמוך בצה"ל שחייב גיוס) עם מיליון סעיפי ליקוי. אך חייב גיוס חובה!!!!
התגייסתי ב-1 אוגוסט 1974, שרתתי בתור פקיד בחיל רפואה 3 שנים מלאות.לימודים אקדמאים ועבודה
למדתי עבודה סוציאלית תואר ראשון ותואר שני באוניברסיטת בר-אילן. לאחר סיום הלימודים התקבלתי לעבודה בשירותי הרווחה של בת-ים, שם אני עובד כבר כ-30 שנה.
ביקשתי לעשות מילואים כקצין בריאות הנפש. בקשתי נענתה בחיוב, שלחו אותי לקורס קצינים והתקבלתי כקב"ן במילואים. הגעתי עד לדרגת רב סרן. התחתנתי עם אישה וממנה נולדו לי 3 ילדים בת ושני בנים. התגרשתי ממנה ב-2002.התאונה, הניתוח וההחמרה במצבי
ב-2005 עברתי תאונת דרכים ונפגעתי בחוט שדרה צווארי. הפגיעה התבטא בירידה בכל התפקודים היומיומיים, ידיים ורגליים נימולו. בעיות בשליטה במתן שתן. נפילות ואיבודי שיווי משקל. האבחנה-לחץ בחוט שדרה צווארית מסי 3 ועד סי 6. בלית ברירה
יהודה ברק
עברתי ניתוח שנכשל.
מאז אני מרותק לכיסא גלגלים ומטופל על ידי מטפל סיעודי. למדתי נהיגה על חשבון הביטוח לאומי על רכב עם מתקני נהיגה מניוחדים. אני מתנועע ומתנייד רק עם כיסא ממונע.
תחילה, נהמטפל היה מתלווה למקום העבודה שלי. לאט לאט למדתי לתפקד עם עזרה מינמלית וכיום, אני קם בבוקר, המטפל רוחץ אותי מלביש אותי מגלח אותי מכין לחנו ארוחת בוקר ואני נוסע לעבודה לבד. החברים בעבודה עוזרים לי בהכנת שתייה או בכל עזרה שאני מבקש.
למרות הנכות הקשה, חזרתי לעבוד במשרה מלאה כעובד סוציאלי, הכרתי אישה מדהימה אף היא נכה ואנחנו חיים בהרמוניה.
זהו תמציתו של סיפור חיי-לא להתייאש אלא תמיד לנסות למצות את המקסימום האפשרי. זה שאתה מוגבל, לא אומר שאתה גמור. צריך להאמין ביכולת שלך לתפקד ככל אדם אחר בחברה.
הייתם מאמינים? כן, זה אותו אדם……..
ענבל סעידי
20.10.11
הייכמעט כל מה שאכתוב בהתחלה יהיה מוכר לאלה הדומים לי. השינויים ההתפתחותיים, חששות ההורים השילוב במסגרת הרגילה, הקושי החברתי ועוד נקודות רבות שאני מניחה כי תוכלו להשלים לבד…
אני חשה כי השוני מתבטא בעיקר בבחירות של כל אחד ואחת בצמתים השונים לאורך השנים. בתפיסות המחשבות החלומות ומה שביניהם.את השם לא אני בחרתי אבל הוא בהחלט לטעמי (ענבל) כיום אני בת 32 יש לי עיניים חומות תלתלים חיוך וקביים (c.p diplegia) מלידה. מחוץ לביית מתניידת עם קביים ובמרחקים ארוכים מתפנקת על קלנועית ונהנית מכל מה שמסביב בזמן שאני מטיילת על חוף הים מרכז הקניות ולא חוששת למלא עצמי בשקיות שיכבידו על ידיי.
נהנית עד הסוף בלי שום מחסום (כמעט….)ובמרחקים ממש ממש ארוכים אני מניעה את הרכב מפעילה את ה gps ופשוט נוסעת מזה שנים אני מתגוררת באופן עצמאי לחלוטין לראשונה המעבר היה כאשר הייתי סטודנטית לתואר ראשון לחינוך וסוציולוגיה במכללת אריאל שהייתה בזמנו שלוחה של אוניברסיטת בר אילן היה לי חדר משלי (קראוון) שבמהרה הפך למקום שהכי אהבתי לא היה לי חסר לי כלום היה לי הכל מיטה שולחן כתיבה קומקום לקפה גז מקרר היה לי את המקום הפרטי שלי עליו חלמתי שנים בו יכולתי לעשות להרגיש ולחלום על הכל לאחר סיום הלימודים החלטתי לחוות מגורים עם שותפה ועברתי לגור בדירה גדולה ומטופחת ברמת גן שם עבדתי במקביל ללימודי התואר השני בטיפול באומנויות ( פסיכודרמה ) דיי במהרה הבנתי שקל יותר להיות סביב אנשים כאשר אתה מרגיש צורך מאשר לדרוש את השקט כאשר יש סביבך אנשים באופן קבוע.
בשנה האחרונה ללימודים של התואר השני עברתי להתגורר בעיר המוכרת לי ואהובה עליי מזה שנים ראש העין בדירה משלי בה אני גרה עד היום (חמש שנים) עיצבתי קניתי שיניתי החלפתי ויש לי בה כמעט הכל …..
השנה אני מתחילה את התואר השלישי שלי באוניברסיטת בר אילן בתחום החינוך (חינוך מיוחד) אין ספק שהאהבה ללימודים הגיעה מאבי ואני מממשת אותה נחרצות אבל הייתי שמחה לטיול בדרום אמריקה בין התארים השונים למעשה אני עובדת בטיפול באומנויות (פסיכודרמה) משנה ב' של שנת הלימודים שלי במהלכה הנחתי תחילה בהתנדבות קבוצת פסיכודרמה לפגועי נפש שם המשכתי לעבוד ארבע שנים נוספות במהלכן נוספו טיפולים פרטניים בפסיכודרמה לאחר שסיימתי פרק זה עבדתי כשלוש שנים בבית חולים "שניידר" במהלכן עבדתי עם כל בעיה אפשרית בקרב ילדים ונוער שם החיים שלי נכנסו מידיי יום לפרופורציה החשובה לכולנו ליוויתי ילדים בטיפולים כמוטרפים השתלת מח עצם ניתוחים אורטופדים פגיעות ראש ועוד זו הייתה עבודה בהחלט לא קלה בפן הרגשי אבל מספקת וממלא כל תא ותא בגוף באהבה וסיפוק אין סופי כאשר היה מבצבץ חיוך וכאשר היה באפשרותי להעניק רגע של נחת להורה ולילד כאחד.
כיום בניתי משרה מלאה של עבודה בתחומי: הנחיית קבוצות במרכז הספורט אילן בר"ג ספיבק, עבודה בבית הספר בתיכון העירוני בו אני למדתי עם הכיתות הקטנות והנחיית קורס של c.p ו pdd למול סייעות בחינוך המיוחד. לצד כל העבודה והלימודים לתואר השלישי אני משחקת מזה שנים בתיאטרון חובבים בו ודרכו אני שואבת את הכוח להמשך ליצור ולייצר להתקדם ולהיעצר שם אני מרשה לעצמי לעשות לחשוב ולהרגיש הכל בלי לחשוש ממה שיגידו/ יחשבו עליי ועל מי שאני …
אז מה חסר ? …. לא הרבה אבל חסר … ונראה לי שכמו ההתחלה גם את הסוף אתם תדעו לבד מה החלום ? כמעט כל מה שאומר ניתן להגשים בזמן במקום ועם האדם הנכון אז מי ייתן וכולנו נמשך לחשוב לרצות לחלום להעז ולהגשים
שלכם ענבל
inbalsaidi@walla.co.il
