סיפורי הצלחה

כאלה הם חיי – אבי סלומה

נולדתי כאח תאום בגרמניה – במחנה עקורים,
כך התחילו אז רבים מהסיפורים.
ביום שישי סגרירי, קר ומעונן,
על גדות הנהר מאיין.
לזוג הורים פולנים,
שאהבו לרקוד ריקודים סלונים.
משהו שם נדפק בלידה,
והגחתי לעולם מבלי לומר תודה.
כי ברגעים הארוכים שעצרתי את נשמתי הארורה,
דפקתי לי את הצורה והורי לא קלטו את הצרה….
בהמשך השנה הראשונה, אחותי צרחה כפרה שחוטה,
ואני שקדתי על שמריי, שמנתי לתפארת על שמיכה פשוטה.
אחותי זעה ככספית ואני שכבתי כאבן שאין לה הופכין.
וכל המחלות שבעולם חטפתי – מצהבת זיהומית ועד שחין…
ושיננו לי שנים לאחר מכן בשפה ברורה:
כי ללא טיפול והשגחה צמודה,
ואם עייפה שסחבה עליה את כל הכבודה.
יכולתי רק לחלום להגיע עד הלום.
וכי ברגעים הארוכים שעצרתי את נשמתי הארורה,
דפקתי לי את הצורה והורי סופסוף התחילו לקלוט את הצרה…

בגיל שלוש התחלתי להלך כאדם בגילופין,
הולך, נופל, מועד וקם.
רופאים גזרו בהחלטיות: שיתוק מוחין !
מפגר לא. אבל, מטומטם…
שילחוהו למוסד כי מקומו שם.
והורי קלטו בחוש חד שזהו רק קצה הספין…
ש "הצרה" הזאת תגדל, מי יודע מה טוב מה רע,
הוא יהיה בבית ותמיד ישנה דרך חזרה.
כי ברגעים הארוכים שעצרתי את נשמתי הארורה,
דפקתי לי את הצורה והורי הפנימו את הצרה…

לגן ולבית הספר הכפרי כמו כולם הלכתי,
ופעם בשבוע בעיר הגדולה – טיפולים .
פתרתי תרגילים בחשבון,
ומהון להון נחשבתי לגאון.
ופלטתי ריר ופניני לשון.
אנשים גלגלו עיניים וצקצקו בלשון,
ובאידיש עסיסית שלא כל כך הבנתי…
דקלמו : "אין כמו כוח הרצון".
כי למרות שברגעים הארוכים עצרתי את נשמתי הארורה,
העסק לא נורא ולא דפקתי לי את כל הצורה…

עברו שנים, הורי זכו לראות את ילדיי.
בתי ובני חכמו והולכים בתלם.
אך, לעיתים הוזה אני או חולם,
ותוהה איכה אשים פעמיי.
האם הצלחתי להגשים את מאוויי חיי ??
בסתר לילותיי, אני מוחה דמעותיי,
ורעייתי שתחייה מלטפת את זיפיי
וממלמלת די…
האם ברגעים הקשים שעצרתי את נשמתי הארורה,
נצרתי אדם רגיש, האם הפנמתי צורת חיים פורה ???

יום "קהילה נגישה" רמת-גן
כ"ב סיוון, תשס"ה (18 ביוני, 2006)

הסיפור האישי של שי לסמן

שמי שי לסמן , אני בן 32 מורה להיסטוריה בתיכון שז"ר בת ים ודוקטוראנט המתמחה בהיסטוריה של אנגליה בימי הביניים והעת החדשה המוקדמת באוניברסיטת בר אילן. במאמר זה אציג את סיפורי האישי בהתמודדות עם הנכות שלי.

עקב סיבוכים בלידה נולדתי עם פגיעה מוחית, המתבטאת בהפרעה של פעילות המוטורית בצד ימין של הגוף. הוריי היו נחושים להיטיב עם מצבי והעניקו לי כבר למן האבחון הראשוני טיפולים פיזיותרפיסטים שדרשו הוצאות כספיות לא מבוטלות. בנוסף לכך עברתי במהלך ילדותי שלושה ניתוחים להארכת גיד אכילס ברגל ימין. למרות הקשיים הפיזיים נתנו לי הוריי את התחושה שאני מסוגל להתמודד עם הנכות ושאני שווה בין שווים. ואכן שילבו אותי בגן עירוני רגיל בו הצלחתי למלא את המשימות הלימודיות שנדרשו ממני, אם כי כבר בגיל הגן התגבשה בי התחושה שאני בכל זאת שונה מאחרים ושאינני מסוגל לרוץ ולקפץ כילדים רגילים. לקראת המעבר לכיתה א' הובחנתי כמי שאינו מתאים ללמוד במסגרות חינוכיות רגילות. הוריי התרעמו על האבחון והתעקשו לשלבני במערכת החינוך הרגילה, תוך שהעצימו בי את תחושת המסוגלות הלימודית שלי. עם זאת המפגש עם ילדים "בריאים" בעלי יכולות פיזיות גבוהות משלי, העמיד אותי בהתמודדויות חברתיות לא פשוטות שהשפיעו על הדימוי והביטחון העצמי שלי. למרות הקשיים גמלה בליבי ההחלטה להשקיע בלימודיי. ואכן הישגי הגבוהים אפשרו לי להמשיך ללמוד בתיכון עיוני ולסיים עם תעודת בגרות בממוצע גבוה.

עם הגיעי לגיל 18 קיבלתי פטור משירות צבאי. הגשתי בקשה להתנדב לשירות בצה"ל למרות נכותי. בתחילה צה"ל גייס אותי לשירות של שנתיים. שירתי ביחידה של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה והצלחתי להשתלב בהווי המיוחד של היחידה. כעבור שנתיים הצלחתי להעלות את הפרופיל הרפואי שלי וחוילתי כחייל רגיל מן המניין לשנה שלישית נוספת. בתום שירותי אף קיבלתי תעודת הצטיינות.

חלומי לפרוץ את מסגרות הסטיגמה ולזכות בהכרה חברתית באמצעות הישגים אקדמיים התגשם עם קבלתי לאוניברסיטה. בחרתי ללמוד היסטוריה כללית, תחום שמשך את ליבי מאז נעוריי, בנוסף רכשתי תואר במדעי המדינה. כיום אני שוקד על כתיבת דוקטורט מחקר העוסק בנכות ובמוגבלות פיזית באנגליה בימי הביניים וראשית העת החדשה, המאות ה- 14- 16. במחקרי אני בוחן כיצד נתפסה הנכות בימי הביניים על פי שורה של מקורות נורמטיביים וכן כיצד התייחסה החברה האנגלית לנכים במציאות החברתית במעבר מימי הביניים לעת החדשה. במחקר זה אני נפגש עם השורשים ההיסטוריים והמחשבתיים של הדחייה החברתית כלפי השונה והזר , בעל הגוף הנכה, המשקפים גם את התחושות שליוו אותי גם במהלך חיי האישיים.
במקביל לכתיבת מחקרי, אני עובד מזה כ- 4 שנים בתיכון שז"ר בת ים ומגיש תלמידים לבחינת הבגרות בהיסטוריה. לעיתים המפגשים עם הורים ותלמידים הבוחנים אותי בעיניהם ולעיתים שואלים שאלות ישירות על נכותי מאלצים אותי להתמודד שוב עם גילויי הסטיגמה , אך למרות כל זאת אני מצהיר שהנכות מעולם לא הפריעה לי להשיג את שאיפותיי ואני מתמודד איתה בהצלחה, מסר אותו אני מבקש גם להעביר לתלמידים לקויי למידה הסובלים מדימוי עצמי נמוך בשל כישלונותיהם.

אני מקווה שסיפורי האישי ישמש השראה לאנשים אחרים, נכים ושאינם נכים, ושיגרום להם לבחון מחדש את הסטיגמה החברתית ולקבל לחיק החברה והעבודה את הנכים כשוויי זכויות על פי כישוריהם.

שי לסמן
מורה להיסטוריה בתיכון שז"ר בת ים ודוקטוראנט המתמחה בהיסטוריה של אנגליה בימי הביניים והעת החדשה המוקדמת באוניברסיטת בר אילן

ynet: סובל משיתוק מוחי – הוסמך לעורך דין

כשהוא עלה לארץ, הוכנס מיד לבית ספר לחינוך מיוחד בהמשך דרכו פגש מספר אנשים שהאמינו בו, והיום ולאדי גור ארי הוא עורך דין, שעוזר לילדים נכים להגשים את עצמם

כתבה מתוך ynet

תושב קרית ביאליק, ולאדי גור־ארי (28), הסובל משיתוק מוחי מלידה ומרותק לכיסא גלגלים, קיבל השבוע תעודת עורך דין מאוניברסיטת חיפה.
גור־ארי עלה לארץ מרוסיה בשנת 1990, ושולב בבית הספר לחינוך מיוחד אופקים. בכיתה י' עבר לתיכון אורט קרית ביאליק, שהיווה נקודת מפנה בחייו.

לדבריו, היו שני מורים שבחרו שלא להתעלם ממנו: "אלו שני האנשים שדחפו אותי להצליח. הייתי ניצב בכיתת חצי בגרות, והם עשו הכל כדי להגשים את
החלומות שלי. הם לקחו סיכון והאמינו בי, כשאף אחד אחר לא האמין. בזכותם סיימתי בהצטיינות את התיכון, והם מלווים אותי עד היום. הם מורים לחיים".

להגשמה, הוא אומר, לא ניתן להגיע לבד: "אני יודע שאדם עם מוגבלות לא יכול להצליח בכוחות עצמו. יש צורך בהרבה תמיכה. אני קיבלתי ליווי צמוד מהמוסד לביטוח לאומי, שמימן את לימודי האקדמיים. גם את ההתמחות שלי עשיתי במוסד לביטוח לאומי. זהו גוף שתומך בי לאורך כל הדרך, גם היום. הם רוצים לראות אותי משתלב במעגל העבודה".

לדבריו, הוא רוצה להביא לשינוי חברתי, וזו הסיבה שלמד משפטים מלכתחילה. הוא מאמין שכדי שהחברה תראה אותו כאדם תורם ולא רק נתרם, הוא צריך לחולל שינוי ולהוכיח שהוא יכול לתת מעצמו לקהילה.

לפני כשנה הוא מונה לחבר בהנהלת המתנ"ס בקרית ביאליק, דבר שהיה חשוב לו כדי לשמש דוגמה: "אני רוצה שבעלי המוגבלויות יידעו שיש להם קול, והם צריכים לשמוע אותו. מאוד קל להשאיר ילד נכה בבית. צריך הרבה אומץ וכוח כדי להוציא אותו החוצה ולעזור לו להצליח. לא קל לאדם השונה, ולכן אנו צריכים לפעול לשינוי. שיראו אותנו וישמעו את קולנו, ולא יראו רק את כיסא הגלגלים שנכנס למשרד".

גור־ארי חבר בקהילה נגישה בקרית ביאליק, ומנחה ילדים ובני נוער להעצמה ולהגשמה עצמית. חשוב לו שעוד אנשים בעלי מוגבלויות יעברו את המסלול שהוא עבר: "אפשר לעשות הכל. המדינה עוזרת. נכון שקצת יותר קשה. כשמגיעים לראיון עבודה, המעסיק יכול לשמוע אותך, או ששלב הדו שיח ייקטע ברגע שתיכנס למשרד, והוא יראה שאתה בכיסא גלגלים. ישנם אנשים שיראו מעבר, וחשוב להעביר את המסר הזה. זו דרך החיים שלי, ואני אנחיל אותה הלאה. קבלת השונה היא לא רק סיסמה"

כתבה מתוך ynet